מה... מה השעה לעזאזל? מי המזדיין ששלח לי הודעה בשעה כזאת? אני ממצמצת בעיני בחוזקה וכאב חד מפלח אותן כשאני מרימה את צג הסמרטפון מולי.
במאמץ רב ובסנוור אני בודקת מי האידיוט ששלח לי הודעה ב... 3:23 לפנות בוקר.
איתי סלסה: "ערה?"
אויש נו, לא באמת! אני סוגרת בעצבים את הסמרטפון וחוזרת לישון.
המוזיקה מזיינת את האוזניים שלי... פם! פם! פם! פם! הרגליים שלי חלשות ואני מרגישה דיסאוריינטציה מטורפת שמתפשטת מהבטן אל החזה ואז אל המוח. מה קורה כאן?
"ערהההה?", נלחשת אלי לחישה ארוכה ומבהילה.
אני קופצת בבהלה מתוך הבלבול המרחבי שלי, מסתובבת אל הלחישה ומתבוננת בבחורה כחולה וחשופת חזה, שנועצת בי מבט עצבני.
היא דוחפת אותי קצת לאחור ולא מתיקה את עיניה מעיני, "שאלתי אותך משהו". "מ...מה? מה.. שאלת?", אני עונה לה במבוכה ובגמגום ניכר. "טוב, כנראה שאני צריכה לעשות הכל בבית הזה! אף אחד לא מקשיב לי!", שמעתי אותה צורחת מבעד לרעש המוזיקה, מציבה שתי אצבעות מול עיני המופתעות ומורידה אותן למטה במהירות.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, האצבעות הכחולות של הבחורה הכחולה כבר חדרו לתוכי, מה שגרם לי להשתנק ולנסות להדוף אותה ממני. היא הייתה חזקה יותר. היא הוציאה את אצבעותיה מתוכי והציבה אותן שוב מול עיני ואז פישקה אותן וחוט לחות דק וצמיגי נמתח ביניהן. "הו, בהחלט ערה!", אמרה הבחורה הכחולה בסיפוק.
לפתע באו שני גברים שריריים וכחולים גם כן. "קחו אותה לאגף הערות", היא אמרה להם, והם הנהנו בראשם. ניסיתי למחות ולהתנגד, אבל הם היו חזקים יותר. נו, צפוי. פתאום התקרה נפתחה וחללית התחילה לשאוב אותי.... ו....
אוי פאק, מה זה היה? התעוררתי בכבדות והתיישבתי על המיטה. הרגשתי לחות נוטפת בין רגלי והצצתי לתוך התחתונים שלי.
שרקתי בפליאה. "נו, עכשיו אני ערה..."
