ילד כותב בתוך דלי

יום מחלה.

לא שלי כמובן. לי אסור. עייף מותר, לפעמים.

אבל לא כשחולים מסביב. 

המנוי מתנה מסתיים היום. היה נחמד.

כשהייתי באמת ילד, היה לי חבר שההורים שלו היו עשירים ומקושרים לכל מיני אמנים ועניינים כאלה.

במסדרון של הבית המפואר ומלא האמנות שלהם היה ציור ענקי: פס צהוב רחב מלמעלה למטה, ובאמצע שלו ריבוע שחור.

זהו. פס וריבוע על רקע לבן.

וחתימה: מנחם למברגר.

ואני זוכר שחשבתי מה זה, גם אני יכול לצייר ככה. כל אחד יכול. אין בזה שום דבר מיוחד.

למה שאנשים מבוגרים יתלו דבר כזה במסגרת. בטח הם מכירים אותו אישית והוא נתן להם נצנה ולא נעים להם.

עברו שנים ואני מבין שכל אחד גם יכול להגיד דבר כזה, גם בזה אין שום דבר מיוחד.

הנה ציור אחר של למברגר:

אור נשבר לקשת.

ומי שובר את הקשת עצמה?

בוקר

נחל קטן

גזייה

תה צמחים

ערגליות תות

רוח קלה

שיר בראש

לך לעבודה, מה אתה עושה פה?

אין לי סבלנות לכלום.

דווקא בימים שיש את כל הזמן פנוי.

אני משתלח בעבודות נגרות קטנות וחסרות משמעות וזורק את זה. בכל פעם שמזכירים את שמי זה נשמע כמו עול.

נסעתי לטייל באיזה נחל שיש בו זכרונות וחזרתי אחרי כמה דקות. בדרך שתיתי קפה בתחנת דלק ושקלתי לנטוש גם אותו באמצע. הסתכלתי על אמהות שרוצות לשמוח.

בסוף ניכנס למיטה ואני אנשק לך בעדינות את כל הסימנים הסגולים, את תאנחי, ושנינו נעצום עיניים.

תעשו ילדים.

תמצאו עבודה נוחה.

ותברחו מהילדים בבוקר לנוח בעבודה.

זקן שכמוני, לא מעודכן במציאות, ומתברר שכל הזמן הזה הייתי מדבר סמול טוק עם מפורסמת ופשוט לא ידעתי את זה, אז התייחסתי אליה בגובה העיניים.

ובאופן מוזר זה מה שהיא אהבה.

ישבתי:

ידידה: