לפני 14 שנים. 16 ביוני 2010 בשעה 1:29
בוער לי,להעיר אותו.
לעטות על עצמי את השימלה מחדש, ללבוש שוב בושם ירוק, להתניע את מאזי ולדהור לרחוב הנחבא השקט כל כך שקול שיר וגיטרה נשמעים בו כמפולת
הרים נוסקת.
לעלות במדרגות, להתנשם, לגשש אחרי האור, לחכות שיכבה, להיכנס פנימה, רעש תיקתוק העקבים יעיר אותו, מטושטש יצא מחדר השינה, מבולבל לראות אותי.....
לאחוז בכתפיו חזק,ציפורניים מובילות אותו אחורה, זוז, המבט המבולבל הזה אני רוצה אותו כל כך שכואב לי, לדחוף אותו חזרה למיטה, להניח
על ראשו את הכרית, לעמוד מעליו, צופה בחזה העולה ויורד, במתח בגוף, אני שקטה ומתרגשת, הוא סוער וכמה.........
ואז מה ?
אני מעורבבת,מעורבלת, באתי אלייך כדי לסיים את כל זה. הפערים בינינו בעצמך אמרת,נראים גדולים מידי ועם משבר האמון שיצרת, נדמה היה לי שאין בכך
תוחלת.
הפתעת אותי , ציפיתי שתכחיש, תכעס, שתגיד לי לא, ומה פיתאום, שתשקר במצח נחושה וחלקה. במקום זאת, לקחת את ידי בידך וכיבדת אותי עד בלי די.
וכמו נשפנו שנינו באותו גחל עמום של התחלה, שוב לבתה האש, עינייך לכודות בעיני, על כל שאלה תשובה, זה קשה גם לי ואני לא מרפה, נשימה בוא נצחק על זה אבל
בסוף אתה תענה לי.
ואתה נותן לי, אתה מראה לי קטעים מעצמך ואני מלאת יראה מאומץ הלב שלך וממה שאתה מניח בידיי, הלב שלי דופק, גם שלך, ואנחנו מתנחמים, חיבוק
חזק,מצמית, ואח"כ מצח למצח מדברים בלחש, אף אחד לא שומע כי רק שנינו שם, העיניים, אני לא יכולה להוריד ממך את העיניים, המבט שלי סכין ניתוחים
בוהקת,אני לא רוצה לרצוח אותך, רק רוצה להוציא את הלב שלך החוצה, כדי שתוכל לראות כמוני כמה יפה הוא פועם.
אני חושבת,אני לא ראויה לזה,אני חושבת,מי אני בכלל,אני חושבת,אני לא יודעת מה אני עושה,אני חושבת, אני עלולה להזיק לך לעוות אותך להחריב אותך לפגוע בך.
אני מפחדת לפגוע בך.
אנחנו טווים חוט, מתוכו אנחנו רוקמים עוצמה וברק יופי והוד. וכל מילה שאני כותבת כרגע לא מצליחה להאיר לי במאית הואט איך בדיוק אני מרגישה. כי אין לי
מילים לתאר באמת את הכוח הזה שמטלטל את כולי, מוח וגוף גם יחד. אין לי מילים להסביר לעצמי מה בדיוק נפתח בי דווקא מולך , ולמה אלוהים יקרה שלי, למה
דווקא מולך ?! מאיפה מגיעה הפסיכית הזו, מנערת שארית תרדמה מכתפיה, נחיריים רוטטות לקלוט כל בדל שינוי בהלך הרוח, כולה כוח ועוצמה יורה ברקים
ורעם בגוו ואני רוצה לרסק את המקלדת אל הקיר כי אין לי מילים טובות מספיק כדי להסביר לעצמי. ססאמק ערס.
רבות ביקשתי לעצמי,סופות רבות של תאווה ויד מושטת לתוך אופק מרוחק,רחוק,זר ומסקרן ומפחיד עד אימה. אז נשארתי רוח רפאים,מרחפת ממעל, ספוג קטן
של מידע וקינאה צורבת.....אני לא יודעת להתמסר,ככה,כמוך.לדלג תוך דריכה על הפחד, לקפוץ בגוף מתוח וידיים מורמות אל תוך התהום באמונה שיש שם יד
שתתפוס אותי ברגע האחרון ובגללה, בגלל בעלי היד הזו, זו כבר לא תהום ואין צורך בקפיצה ואפילו את הפחד אפשר למסור.
אולי כך בדיוק זה צריך להתרחש עבורי, שאוכל לקבל, על מנת שאחרי כן אתן גם אותי.
יום שלישי. יום הולדת עוד שלושה ימים. עבודה חדשה עוד שבוע. פאקינג טו-אוב לי.
