הכל שקר

הלכתי לעולמי

ולא מצאתי שם כלום 

שמת את עצמך על מגש של כסף מולו. 
בת-ים קטנה מוכנה להגשה.
בת-שבע המעלות שלו ובשבילו. 

רצית לתת לו את יהלומי המוח. 
את קימורי הגוף. 
את ערגונות הנפש שלך.
לב עטוף בקופסה של אתרוג.

לקנא.

אבל הוא שתק. 
אולי אהבה מפחידה אותו.
אולי את מתנה גדולה מדי עבורו להכיל.

עכשיו את צריכה לקום מהמגש
למתוח את האיברים
שהתרגלו לדבר בשפתו
להחזיר את הדם לרגלייך
את השלווה לארמונותייך
את היופי לעינייך

למרק את עצמך
עבור עצמך

האהבה תפציע פתאום
ושוב תהיי נמהרת על מגש
אבל ככה זה עם נסיכות 
שיש להן לב אמיתי

אתמול בלילה

כשישנתי עמוק

ולא חלמתי

אף חלום

אפילו לא על

תחרה לבנה של געגועים

ובחוץ אף אוח לא פילח 

את החשכה בצווחה

של דממה

נדמה לי

שהיה רגע אחד, קטן

שבו לא

שיקרתי

לעצמי

קוראים לו אסף. 

הוא היה הפעיל המשמעותי הראשון באירגון שהקמתי. הטביע חותם. 

דתל"ש, הורים מתעללים, ביבי, שרה, זוגיות - מצא עצמו בבנגקוק. מהגר. 

קצת חברה, קצת עבודה הרבה מחשבות.

החיים כספק. 

בוא, אחשלי. צריך מראה.

בית מונית נתב"ג מטוס מוסקבה מטוס בנגקוק מונית אחשלי. 

שותים יוגורט תפוזים, מדברים. תוך הלילה.

רעש לבן של יתושים.

קם בבוקר.

No plan plan. 

אין אילוצים. אין מטלות. אין עבודה. כל שנבקש. 

אבל אני לא רגוע. 

לא חש בנוח. 

הקול הקטן בראש אומר שצריך לקום, לעשות משהו. משימתי. 

החיים כפרוייקט. 

טיול מאורגן. לשום מקום. אבל מאורגן היטב.

אבל, פאק, אין משהו לעשות. 

הלעשות הוא לא לעשות. 

המטרה היא חוסר מטרה. 

לא מסתדר עם זה. 

בעירה פנימית. 

זמזמזמזמזמזמזמזמ

לאט לאט עם הימים זה משתפר. 

יש יותר נינוחות. השלמה. שקט פנימי.

קול כזה, אולי של איזו קטנה, שאומר לי תזרום

בכל פעם שאני לא שקט. מרגיע.

אבל זה תהליך.

כמו מנוע שמכבים אותו, אבל לוקח לו זמן להפסיק לנוע באמת.

הפליא אותי, גרם לי אי נוחות.

המוח גמיש, אבל הגמישות סופית.

מסתבר שגן העדן והגיהנום מעורבבים.

לומד לשחרר.

תינוק של חופש.

מחכה לפעם הבאה עם אחשלי.

# אמאל'ה פרוזה

לפעמים 

כשאלוהים לא בסביבה

נעים להקשיב 

לקול של המדיח

ניתן לקבל

רק בשתי הדקות הראשונות

לאחר גמירה

פסל נעמד לו

בשעות הקטנות

ולא רוצה לרדת

אני בחדר

ערפל קרוש מציץ מהחלון

חתולה מגרגרת מאחוריי

את מרצדת באותיות

על המסך לפניי

תגמור חזק, חזק

את אומרת

אולי קצת עצובה

ואני מתיז מזרקה קטנה

של חיים אבודים

לתוך פיסת נייר

השרירים רפים להם

והמלאכים שחתכו לי

את כנפי השינה

עפים

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/thumb/8/8c/Oscar_Drawing.png/200px-Oscar_Drawing.png

לפעמים

האמת ממאנת להתכווץ

לתוך אות

שלא לומר מילה

והיא נותרת

חלקיק רדיואקטיבי

במחזור הדם

# תודה לך, ק', על העריכה הנהדרת

כשאנחנו מזדקנים 

אנחנו שוכחים את המעשים

ומרבים בדיבורים

חוזרים ונשנים

עד זרא 

ובגירודי זיכרונות 

זאת בעצם

אהבה נכזבת

לחיים