לפני 7 שנים. 21 בפברואר 2017 בשעה 18:26
הלכתי לנחם אבלים.
כולם איחלו לאבלים
בפרצופים ארוכים
"שלא תדעו עוד צער"
ואם חושבים על זה
טיפה לעומק
הם בעצם איחלו להם
למות לפני כל מי שיקר להם
נשמע לי איחול לא משו
הכל שקר
החיים מתקיימים בצל האבסורד הגדול - גזר דין מוות שמגיע יחד עם הלידה, עם מועד ביצוע לא ידוע. התרבות המערבית מתמודדת לכאורה עם האבסורד הזה על ידי הדחקה והחבאה של המוות - מהשיח, מהמרחב הציבורי, מהמחשבה. זה יוצר שכבות גדולות של שקרים במחשבה ובמעשים. בין השאר - יצירת תדמיות שהן שונות מאוד מהמהויות. זאת גם הסיבה שכל האתר הזה מורכב מאנשים אנונימיים.לפני 7 שנים. 21 בפברואר 2017 בשעה 16:38
לא כל אחת
עם קצת שיער
צבוע בכחול
היא הארלי קווין
לפני 7 שנים. 21 בפברואר 2017 בשעה 6:11
אהבתנו היתה של מילים
משפטים של מצב
אותיות של תנועה
סימני פיסוק שהפכו
סימני פישוק
מקף בין שני קליידוסקופים
נקודה ששילחה רכבות
של טילטול
ושל ברק
לשתי האונות גם יחד
מילה קצרה שהצמיתה
עכשיו הדף ריק
עד שתבוא זאת
שתלמד אותי את האלף-בית מחדש
אולי בכתב יתדות
לפני 7 שנים. 20 בפברואר 2017 בשעה 20:30
אם את לא יודעת
אז אני יודע שלא
לפני 7 שנים. 19 בפברואר 2017 בשעה 7:20
היא בפיג'מה מהוהה
של קיטי
או של ניקי
או של דיסני
שאין בה אפילו לא סוד אחד
של ויקטוריה
אני בלי כלום
אבל עם זיקפת בוקר אדירה
טורדנית ועקשנית
שלא מאפשרת לקרוא
אפילו ספר טוב של אומברטו
היא מסיבה על שמאל
מחרחרת קלות בשנתה
אני תופס את מכנסיה
מוריד בתנועה חדה
משפשף וחובט בין הפלחים
לוחש לעצמי מילים עתיקות
כאשר אני כמעט גומר
היא כמעט מתעוררת
סוכרת את פי בידה
שמא אשאג
שמא נפריע את מנוחת
הילדים
החתולים
השכנים
כי אנחנו אנשים מנומסים
שלא עושים קולות
ואפילו מתנדבים בוועד הבית
גומרים הולכים.
ותחליף את המצעים.
כי אהבה זה איכסה.
לפני 7 שנים. 18 בפברואר 2017 בשעה 17:50
האצבעות שלי מרחפות
בחלל הרחם שלך
יוצרות תגובת שרשרת
של תקוות
אחרי שנרגעת
את יורה בלחש
אתה לא אוהב אותי
אתה אוהב את הרעיון
של לאהוב אותי
כאילו שאפשר להתווכח עם זה
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.
לפני 7 שנים. 17 בפברואר 2017 בשעה 16:28
נשים וגברים יקרים,
אודה ולא אבוש
אני קורא אתכן
ומקנא בחלקכם
שמצליח לשלוט על רגשותיו
כאילו היו
מטבע עובר לסוחרת
לשחרר ולהחזיק
לזרום ולעצור
לפתוח ולסגור
לחלום ולעצום
להעצים ולהחליש
להרגיש ולהימלט
אני חש כאילו
אני בתוך גיא ארוך
עומד בין שני מצוקי ענק
במדבר שממה
ולפתע מגיע שיטפון
בלי כל אזהרה
וכפי שהוא בא
כך גם הוא הולך
בלי שום כפתור של
סכר
מותיר אותי
רטוב ומיובש
טובל בבוץ מכאן ומשם
שאריות של עוברי מילים דבוקות אלי
בחבלי טבור קטועים
עם לב שטוף
שמדמה פעימות חיים
וגם בפעם הבאה
אני לא לומד לקח
לפני 7 שנים. 17 בפברואר 2017 בשעה 13:26
לפעמים
געגוע שחולף בי
הוא כמו רכבת
אשר השריקה שלה
מהדהדת בראש
הרבה אחרי שהיא
נבלעה באופק
לפני 7 שנים. 17 בפברואר 2017 בשעה 9:35
לפעמים
אני לא יכול לנשום.
ולפעמים כן.
אז בממוצע זה בסדר, אני מניח.
לפני 7 שנים. 16 בפברואר 2017 בשעה 17:39
את האסירה שלי
סיפור בדים של שינה
בצבעים מתערבלים של
שחור לבן אדום וקסם
את עשוייה מהחומר
ממנו עשויים חלומותיי
ואולי גם כמה מחזות
של שייקספיר
את נבראת רק בגלל
שאני חולם אותך
קיימת כל עוד אני ישן
ולא רוצה שאתעורר
אבל לפעמים את חשה מושפלת
להיות תלויה בי
רוצה לא רוצה שאתעורר
לכן את מענגת אותי
במחזות של גופות מרוטשות
שחלק מהן זה אני
ככה יש לך מנוחה
מהריק