הכל שקר

פתחתי את דלת ארון הבגדים

לערימת מכנסיים מקומטים

ולא היה אכפת לי כלל

עניין הגיהוץ

אילו היה שם

לב

אני עוצר לאכול כריך

אצל הערבי מג'לג'וליה

בעשר שקל

או בעשרה שקלים

מה שבא קודם

ובעצם טועם

את

פנים ירכייך

(כולה פסטרמה רומנית בלחמניית שומשום, אבל המלפפון חמוץ תוצרת בית - סוף)

אני רע באכזבות

כמו ילד קטן

שהבטיחו לו סוכריה

והמתיקות שהחלה להתפשט בפיו

הפכה לחמיצות

שמאכלת מבפנים

אני לא יונתן

ולא כורתים את ראשי 

בענף גלדיולה 

אבל אני רוצה 

לרוץ על הגשר 

לאינסוף של דבש

או של חור של נעץ 

מה שיבוא קודם

הביטוי "אני מצטער" הפך ממשהו אמיתי של רגש, לביטוי אגבי.

זה מקומם אותי, כי מדובר באחד הביטויים העמוקים ביותר, שמביע משהו פנימי שאדם מעביר לחברו.

נראה, שבמקום סליחה אמיתית, רוצים לקנות מחילה בזול.

במקום לשאת באחריות על נזק ועל כאב שנגרמו, בעיקר אם זה היה בכוונת מכוון, הרצון הוא להוריד את הנטל באופן מלאכותי.

אמרתי "אני מצטער" ונגמר.

זה נאלח ונלוז.

זה לא זה.

היית בנקודה מסויימת שלשיטתך היית צריך להזיק למישהו אחר על מנת להיטיב עם עצמך - קח אחריות למה שעשית, ואל תצפה שהניזוק ייתן לך הנחות ומחילות. היה בן אדם במלוא מובן המילה. קח את העומס הנפשי שנגרם לך, והתמודד איתו לא על ידי זה שתנסה להתחמק מהאחריות.

כשמישהו עושה לי רע בשוגג, אני תמיד סולח, כי אין סיבה שלא.

כשמישהו עושה לי רע במזיד, אני אף פעם לא סולח, כי אין סיבה שכן - עליו לשאת באחריות לנזק ולכאב שהוא גרם, בלי הנחות.

הכתוב בלשון זכר, אולם מתייחס (בעיקר) גם לנקבה :)

לילדה שלי יש
מוח שהוא קליידוסקופ צבעוני
של מחשבות ושל אהבות
בגוף יפה
עם קוקיות
ועם גומות

היא אוהבת את הלונה פארק
של המושגים
שואפת להיות נישאת
על פני אידאות
עזות פנים ומאכלות

יש לה פחדים ומהות
ולפעמים היא מתבלבלת ביניהם
בגלל שהיא עוד מבוהלת
מאגדות ילדות
בלתי גמורות

אז אבא ילטף אותה
בקולו וגם בכף היד
לפעמים יעשה לה נעים
שם למטה, בין הגרביונים
כדי שהיא תוכל
לעשות פיפי
לעטות חיוך מתוק
ולישון בשקט בשקט

* למאריקה *

שם אוזניות באמצע היום.

לוקחות אותי לפריס.

אהבה בת עשרים.

את ואני מטיילים על הגדה השמאלית.

את עם כובע גרב עם פונפון.

אני בשרוולים קצרים, כרגיל.

קצה אפך אדום, שפתייך משורבבות

ואני מנשק את שניהם בעדינות.

את עוצמת עיניים במתיקות אינסופית,

גומותייך נמתחות עד לקצה יכולתן.

רוח, עלי שלכת מתים

מלאי חיים.

לא צריך את השיר של איב

בשביל להרגיש את הסתיו.

מגיעים לדירה קטנה

שיש בה בעצם רק אח.

יושבים מול האח ליד אדן החלון,

עם מסגרת העץ הישנה

המחופה בווילון תחרה לבן.

את יחפה, בלי חלק עליון

יושבת על ברכיי

עינייך בצווארי.

נושמים נשימות של שלווה.

שותים יין בלגימות קטנות.

ואת החיים בלגימות גדולות.

אני מקליד לענות לך
ואת אוהבת לראות
את הנקודות רצות על המסך
אנה ואנה
כמו זוג אוהבים ערומים בשדות

אני שוקל מילים
שלא תהיינה כבדות מדי
וגם לא קלות דעת

שלא יבריחו את הילדה
והיא תיעלם עם מה שבזזה
אבל שלא תהיינה דביקות
כמו שאריות אהבה ללא דורש

לב דרך מקלדת

אבא הפך בן שמונים בקברו. 

הוא ירד אלי בסולם

לתוך החלום

לא מלאך

אולי יותר כמו דמעה

פניו החלקים לבשו

את החיוך הביישני המוכר

והוא אמר לי

תמשיך. 

אז אני ממשיך. 

כי אבא יש רק אחד

גם כשהוא איננו

דירה בוהמיינית. 

חלל יחיד. 

צבעי שמן. 

צ'לו, באך, יונה. 

צ'לנית יחפה 

שירכיה פעורות

בשרה נוטף

וריח ייחומה ממלא את האוויר

תוקפת מיתר בפראות

ואחר כך מלטפת. 

והוא מתרצה בערגה. 

את ואני

מזדווגים למרגלותיה

ברעש לבן

של בשר דביק.