יום הכיפורים הוא באמת נרקיסיזם.
אני אסביר.
רובנו לא פגש לאחרונה את אלוהים, ולכן לא ממש ברור מה חטאנו לפניו ובאיזו עוצמה. ממילא, גם לא ברור איך לפייס אותו ולבקש את סליחתו.
לגבי אדם וחברו, לא הבחנתי בעליה במפלס הנחמדות והאנושיות אחרי יום הכיפורים. מצד שני גם אין עליה במעשים רעים טרם יום הכיפורים, רק בגלל שיום הכיפורים מגיע, ואפשר להזדכות על החטאים.
כלומר, יום הכיפורים הוא לא באמת על היחסים שלנו עם אחרים.
יום הכיפורים הוא על היחסים שלנו עם עצמנו.
על רגשי האשמה שצריך להפיג אותם באמצעות קצת נרקיסיזם.
והשאלה היא, האם הצורך האנושי הזה נענה בצורה טובה על ידי יום הכיפורים.
התשובה שלי היא לא. הריכוז של כל העניין ליום אחד ויחיד בשנה עם כל ההכנה של "הסליחות" הופך את העניין למסחרה. פסיכוזת המונים. אצל הקתולים יש וידוי כל כמה שבועות, שזה יותר סביר, והכי טוב זה לבדוק את עצמך קצת כל הזמן.
פסיכוזת ההמונים הזאת גם מולידה תופעות של סליחה עצמית בלתי מבוקרת, בסגנון "הכל עובר עליך", אשר מחטיאה את המטרה.
אז מה כן? מה שאני משתדל לעשות זה דרך האמצע - לא יותר מדי אשמה, לא יותר מדי אהבה עצמית, לא חשבון נפש אחד גדול פעם בשנה, אלא קצת מדי פעם. האם זה מוצלח? לא יודע. עובדה, אני בכלוב:)
מאחל לכולנו לב קל וטהור.