הכל שקר

חרבות של ארד
בוטשות באוויר הקלוש
כזרועות מונפות
של טובע

מחשבותיי נורות להן
אל דג הזונק במאונך
לתוך השקיעה

המים השוקטים
השחורים מרוב הבנה
לוחכים את כפותי
אשר טרוף טורפו

דגלים שחורים ננעצים
בפאתי רקותיי
נואשים להגביל את המערבולת
החגה במעגלים של
אין צדק

עם החשכה היורדת
אדם לאדם יזאב
ואנשים יחתמו על הסכמים
שפג תוקפם
בטרם החלו

אולי בגלל
שמי שמכאיב כבר יודע
שאין באמת גיהנום
ואין כאב
אחרי הסוף