סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

חדש חדש

הקודם נמחק עקב תנודות רגשיות..
לחיי השפיות ובריאות הנפש!
לפני 5 שנים. 15 בפברואר 2019 בשעה 13:15

אני לא יודעת, טוב? 

לא יודעת מה אני עושה איתך.. אז תפסיק לשאול...

 


מה אני כן יודעת?

אני יודעת שאתה רגע של הפוגה מהחיים הלא פשוטים האלה.. 
אני יודעת שאתה מצחיק אותי כמו שלא הצחיקו אותי שנים
אני יודעת שאתה מצליח להביך אותי וזה מפתיע אותי תמיד
אני יודעת שאיתך, אני יכולה להשאיר את כל השדים שלי בחוץ.. ובכלל, הם גם לא מנסים להכנס..
אני יודעת שלא אפשרתי לאף אחד לגעת בי כמו שאתה נוגע בי
ואני יודעת שהמגע שלך מעורר בי דברים שכבר שכחתי שקיימים..
אני יודעת שאתה חכם ושנון ודפוק בכל כך הרבה מובנים- זה מקסים אותי ואני מהופנטת מהנוכחות שלך...
אני יודעת שהשעות שלנו ביחד, הן קסומות ומיוחדות ולחלוטין מנותקות מהעולם שבחוץ.. והן שלנו.. רק שלנו.
אני יודעת שאני יכולה להשאיר את המסכות בבית ולהיות קטנה ומחובקת.. וזה בסדר, כי אתה מקבל אותי בדיוק ככה- בלי שרירים, בלי פוזה.. סתם ילדה קטנה שאוהבת שמחזיקים אותה חזק..

 

אז הנה.. כנראה שאני כן יודעת.. 

אני גם יודעת שאתה מפחד, מתגובות בעייתיות כאלה ואחרות.. יודעת גם שזה אנוכי מצידי לתת לנו להישאב לדבר הזה, כי זה עושה לי מלא טוב.. אני מתנצלת על זה..

אז תדע שאני לא מספרת לעצמי סיפורים, אני יודעת שזה בלתי אפשרי ואולי גם לא בא לי שזה יהיה.. כי זה מושלם בדיוק איך שזה.. 

ותדע, שאם אי-פעם אהפוך לנטל או למשהו שעלול לפגוע בך- אני אקום ואלך.. אז אל תכעס..

 

 

 

איכשהו, בתוך המקום האסור הזה, מרגיש כאילו הכל מותר..

 How something so wrong, can make you feel so perfectly right?

 

 

 

ואתה? 

         מה אתה עושה איתי?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 5 שנים. 26 בספטמבר 2018 בשעה 4:06

פעם שיחקנו קלפים, סוג של רמי.. הם שאלו אם אני יודעת, עניתי שלא כל כך..

בסוף, יצאתי עם הכסף.. 

 

הם קוראים לי רמאית, אני חושבת שהם צודקים.. 

 

אז הנה שיר שאני אוהבת, סתם ככה..

לפני 6 שנים. 11 בדצמבר 2017 בשעה 12:04

אני מתחילה להתעסק עם הטוש ונזכרת...

איך לפני שבוע שכבתי על שולחנו של קוסם.. איך הוא גרם לי להרגיש דברים שלא היו קיימים אצלי.. איך בידיים מיומנות הוא גרם לי לגמור באמת בפעם הראשונה, השנייה ואפילו העשירית..
כמה טוב הרגישה הלשון הזו שלו, כשהעבירה לי זרמים בכל הגוף..
איך הייתי רוצה להחליף את זרם המים בלשון שלו עכשיו.. אני כמעט יכולה להרגיש אותה.. אני כמעט מצליחה להגיע לנקודה ההיא..
הבהונות מתחילות להתקפל, הראש נזרק לאחור.. הזכרון של הראש שלו בין הרגליים שלי כמעט מביא אותי לשם..
הנה.. עוד קצת ואני...

אני צריכה קסם..

לפני 6 שנים. 10 בדצמבר 2017 בשעה 16:35

 

הצורך שלי באישור שלו
הכבוד שלי למילים שלו
הרצון שלי בחיבה שלו
הציות שלי לסמכות שלו
הכרת התודה שלי על הנוכחות שלו.

 

 

לפני 6 שנים. 10 בדצמבר 2017 בשעה 10:37

אני רוצה להשתמש בך
כדי לעשות לך דברים
שמעולם לא ידעת שאת רוצה
לגרום לך להרגיש דברים
שלא חשבת שתוכלי
לא תדעי איפה להתחיל
ולא תרצי שזה יסתיים
וכשתהיי לבד, האצבעות שלך ישחקו ב״כאילו״
כשתשחזרי את המשחק שלנו בראש
שוב...

לפני 6 שנים. 17 בנובמבר 2017 בשעה 19:37

פעם כתבתי משהו, אף פעם לא יצא לי לסיים אותו... 

היום כתבתי משהו אחר, אבל הרגיש לי נכון להעלות אותם יחד.. אז הנה..

 

***

לפעמים, אני רוצה לקרוע את העור שלי מהגוף..
כדי שתוכלו לראות כמה מכוערת אני מבפנים..
כדי שתוכלו לראות את כל הצלקות הנסתרות,
כדי שתוכלו לראות את הלב המוכה והחבול שלי,
את הנשמה הפצועה שלי, הרמוסה, המדממת..
כדי שתבינו.. שתבינו למה אני לא מרגישה יפה, למה אני לא מרגישה נאהבת, למה אני לא מרגישה..
אבל עור עבה שכזה, קשה לקרוע.. הוא מגן עליי מצלקות חדשות...

(12/5/17)

***

 

פתאום אני מבינה שאני מבזבזת יותר מידי זמן בנסיונות לערוך את עצמי, להציג משהו בריא יותר, מפורק פחות.. בלכסות את כל המחלות שלי, את הצלקות..
יותר מידי זמן נשרף על להחזיק חזק-חזק את הדלת, כדי שלא יכנסו רגשות.. ששום דבר לא יאיים למוטט את החומות הגבוהות שבניתי..

מישהו הזיז לי קצת את הדלת, הכניס קצת אור לחושך שלי, והסביר לי שמותר לי להרגיש ולהתקרב, שאני יכולה.. הוא אפילו הראה לי איך..
הוא נתן לי את 4 הדקות הכי משמעותיות בעשור האחרון של חיי, בהן הרגשתי יותר, שנאתי את עצמי פחות..
הוא מראה לי שאני לא כזאת גרועה כמו שחשבתי, אולי אפילו די בסדר..
זה כיף כשמישהו מתעקש עלייך ככה, לא מוותר לך.. וגם לא נותן לך לוותר על עצמך..
משהו מתחיל להתרכך בי, בראיה שלי את העולם ואת עצמי..
משהו משתחרר, מתחיל לבטוח, להתקרב..

 

אז זהו, בעצם.. אני עוד מחפשת מילים להודות לו..

 

לפני 7 שנים. 15 במרץ 2017 בשעה 21:07

זה קטע כזה, בכל פעם שתוכנית כזו עולה, כולם נזכרים בי ומתקשרים אליי.. חלק רוצה לגשש ולבדוק אם זה משפיע עליי או משנה את דעתי לגבי חיפוש השורשים.. חלק רוצים לדעת מה דעתי בנושא ואם גם בי סחרו, וחלק קטן, רוצה לנתק אותי מהמסך, שלא אצפה ואפגע..
זה תמיד משעשע אותי, כי זה כל כך רחוק ממני, אני צופה בזה כמו כולם..
אבל משהו הפעם חלחל.. סיפור חייהם של הילדים האלה, כל כך דומה לשלי..
כשאחד מהם הסביר שמה שגרם לו לפול, זו תחושת חוסר השייכות, הוא הסביר לי על עצמי..
למרות שתמיד חשבתי שאני מרגישה שייכת, פתאום הסתכלתי במסך ובאמת הרגשתי שייכת..
מעולם לא הרגשתי חלק ממשהו, כמו היום.. אני אחת מהם ואני בכלל לא מכירה אף אחד מהם..
מצאתי עצמי מחפשת את הפנים שלי ברקע, רמז לזהות שלי האמיתית..
ועכשיו אני תקועה פה, עם ארגזים של רגשות חדשים לגמרי, שאין לי מה לעשות איתם או עם מי לחלוק אותם..

הכי מבולבל שלי עד היום..
תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת.. :(

 

*פוסט פריקה, עמכם הסליחה.

לפני 7 שנים. 19 בדצמבר 2016 בשעה 15:27

איפה אני יכולה להשיג כתונת-משוגעים?

לפני 7 שנים. 4 בדצמבר 2016 בשעה 22:24

גבר מתחיל איתך בבר ואומר ש״את צריכה חינוך!״, זה אומר שהוא בקטע? 

 

 

בירה #4 יצאה לדרך.. לחיים!!

 

לפחות המוזיקה טובה...

 

לפני 7 שנים. 30 בנובמבר 2016 בשעה 2:33

״בשביל גבר כמוני תצטרכי להשתנות ולהיות עקרת בית למופת ולעבוד במקביל...״

 

אני: ״אמממממ... אז אני נורא ממהרת הביתה.. נדבר כשנדבר, הא?!?״  ;)