פעם נכנסתי למרחב שממש אהבתי, מרחב שנתן לאנשים את הניעור שהם צריכים בשביל להתעורר וללכת את הדרך שהם נועדו ללכת בה,
הגעתי לשם בגלל שאני עצמי הייתי בנקודה שהייתי צריכה את האנרגיה הזאת ואת הניעור הזה ואחר כך הבאתי לשם את האנשים הכי קרובים לי ובאתי לתמוך.
לכאורה הכי פשוט לתמוך במישהו שאתם אוהבים נכון? אז זהו שלא.
לפעמים התמיכה האמתית, הסיוע האמיתי הוא לתת לאדם לעבור את הדברים שהוא אמור לעבור
לא להתערב בתהליך בשום צורה ודרך, לראות אותו בוכה, כואב ולפעמים גם הפוך צוחק ושמח ועל פניו לא להיות חלק מכל התהליך.
כשאני מלמדת אחרים ואחרות "החוק" הזה הפך להיות משפט המפתח שלי - תנו לבן אדם לעבור את מה שהוא צריך לעבור.
זהו סיפור אודות ילד קטן שהלך לבקר גורו שישב והתבונן בגולם שהחזיק בידו
הילד לא הבין ושאל - מה זה?
"זהו גולם" השיב הגורו, "בתוך הגולם נמצא פרפר שיבקע בקרוב"
"האם אוכל לקבל אותו?" שאל הילד. "כן" השיב הגורו, "אבל עליך להבטיח לי
שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה
אתה לא תעזור לו"
"חלילה לך לסייע לפרפר לצאת בכך שתשבור את קליפת הגולם.
עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו". אמר הגורו.
הילד הבטיח. לקח את הגולם והלך לביתו.
ישב הילד והתבונן בגולם. לאחר זמן ארוך ראה תחילתה של תנועה.
הגולם נע וכאילו רעד והנה בקע בקצהו.
בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה
בכנפיו כנגד הגולם.
התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שכוח הכנפיים הללו יוכל לבצע את המלאכה הזו.
הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל להיחלץ ולעוף.
וכשלא יכול לשאת עוד את המתח הפר את הוראות הגורו.
הילד הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ.
משיצא הפרפר החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל מטה אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה.
הילד הרים את הפרפר בזהירות, וראה שהוא מת.
שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת בידו.
שאל אותו הגורו - "האם עזרת לפרפר לשבור את קליפת הגולם?"
"כן" אמר הילד "זאת עשיתי".
והגורו אמר: "כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו
היא בכך שהוא מכה בהם לעבר הקליפה ומכה שוב ושוב.
אז הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו.
כאשר עשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח את שרירי כנפיים.
זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת".
אני מאמינה בדרך והדרך חכמה מן ההולכים בה.
