יש פוסטים שגורמים לך לעצור. לקרוא שוב. אולי אפילו להנהן “וואו,” את לוחשת לעצמך, “הוא כותב אמת.”
יש גברים שכותבים יפה, מדויק, גבוה ומדגמנים נוכחות דרך מילים, אבל אז, מתחת לשכבות של טוהר והארה משהו בכל זאת חומק.
משהו בניסוח שצועק:" אני מחפש רק אמת."
אבל זו לא האמת, לא באמת, זו אחיזה בזהירות בתחושת שליטה, וזו לא התמסרות, זו הימנעות עטופה בשירה.
כי כשהוא אומר שהוא לא מחפש להיאחז מה שהוא באמת אומר זה:" אני שומר לעצמי את הזכות ללכת בכל רגע גם אם תתפשטי מולי"
(ולא, לא פיזית)
וכשמדברים על אישה שלא מפחדת מהאור שלה הם קצת שוכחים לשאול את עצמם הם מוכנים בכלל להידלק באמת על כל המשתמע מכך אפילו לאבד את עצמם בתוך מישהי אחרת.
יש הבדל בין להימנע מהתמסרות בשם רוחניות לבין לעמוד חשוף מול לב של מישהי שבחרה לא לברוח.
המהפכה לא תקרה כשהגברים ילמדו לכתוב על אמת היא תקרה כשהם ילמדו להישאר מולה גם כשהיא דורשת מהם הכול.
בנוכחות. באדמה.