אתה כותב יפה ואני מרגישה אותך דרך המילים.
מרגישה את הפיתוי שבשקט, את הבהירות שבכאב, את היופי שבשריון.
אבל אני לא מחפשת יופי. אני לא באה בשביל שירה, אני באה בשביל מי שמוכן לא להסתתר מאחורי מה שהוא חושב ומבין.
אני באה בשביל מישהו שלא צריך ללטף את הפצע כדי להרגיש אמיתי.אני לא רוצה לגעת בך רק כשאתה פגיע אני רוצה לדעת שאתה נשאר גם כשזה שורף.
גם כשאני דורשת, גם כשאני יותר מדי כי זה מה שאני – יותר מדי.
לא כותבים על אמת, עומדים מולה ולא כותבים על לב פתוח מרגישים כשהוא מתכווץ ונשארים.
והתמסרות? התמסרות היא עניין טריקי הרבה יותר כי היא שם רק אם אתה מוכן להתפרק (גם אם היא לא באמת דורשת את זה.)
אני לא צריכה שתבוא מושלם.
אני צריכה שתבוא אמיתי, גם כשזה לא נעים, גם כשזה חסר שליטה ושם – אם תישאר – אולי תראה שמה שחיפשת כל הדרך לא נמצא בראש, ולא בלב, אלא דווקא באדמה, בתוך אישה שלא הולכת לשום מקום.
זו לא הזמנה, זה לא פתח, זה שער ורק מי שמזהה את ההבדל ידע איך לעבור.