איך מתחילים לכתוב את כל התורה מהסוף?
הרי כדי לכתוב את חכמת הדרך צריך ללכת בה, לצעוד וללמוד אותה
ובדרך כלל אנו בכלל מצפים שהיא תלמד אותנו.
שהיא תבין לרחשי ליבנו ותענה על צרכנו אנו.
רק כשאנחנו מניחים לעצמנו פשוט להיות אנחנו מאפשרים לעצמנו את הלמידה הכל כך חשובה שיש לדרך להציע לנו.
אם נלך בטבע ונהיה מרוכזים בעצמנו לא נשים לב אל הפרפר הצבעוני או הפרח שרק נפתח ואם נשים את בלבולי השכל בצד נוכל לזהות את ההוויה של הטבע ואת האחדות שיש לנו עם העולם ועם הדברים שקורים לנו.
לצעוד את הדרך, לפעמים בלי לתכנן את הצעד הבא, בלי להתכונן למה שיכול לקרות או להשתבש, בלי להילחץ
עם ידיעה פנימית שהכל בסדר או יסתדר בכל מקרה, עם אמון בעצמנו על כך שלא ניפול ועם אמון ביקום על כך ששום דבר לא מקרי והכל לטובה נוכל לצעוד בביטחה.
התהליך שבו אנחנו מפתחים אמון בדרך לוקח זמן. למדנו להיות חשדניים, לבדוק כל דבר, לא לסמוך בעיניים עצומות. כשקורה משהו רע אנחנו ישר קופצים - "ידעתי! אי אפשר לסמוך על אף אחד ועל שום דבר" מחשבה יוצרת מציאות יוצאת מחשבה יוצרת מציאות אבל מישהו צריך לשבור את מעגל הקסמים הזה ולצאת ממנו לפרספקטיבה אחרת. אז תהיו המבוגר האחראי ותגידו לפחדים שלכם - "אני רואה אותכם אבל אני הממונה על הצעדים הבאים" ותתחילו לחשוב אחרת.
כן, אני יודעת, דברים משתבשים, מרפי הוא חבר טוב וכו
אבל תגידו את זה לילד ותראו איך הוא יגיב... הוא בכלל עסוק בפרח החדש שפורח בגינה...
