לילה.. ירח מלא.
אני פושטת אותי מעלי ויוצאת לרוץ עם זאבים. הלילה, היער, העלים והענפים מתקמטים ונשברים מתחת לרגליים יחפות.
בלילות האלה אני הופכת להיות האישה הפראית הקדומה המטורפת זו שלא רואה שום מסגרת ולא נכנעת לשום תכתיב חברתי - הופכת להיות המקום הכי עמוק שבי.
אני יורדת במדרגות חוצה יערות ושבילים פותחת דלתות לא עוצרת לדקה לנוח. בלילות האלה אני מגיעה לעולמות מקבילים שחייתי בהם והם חיים בי.
המדריך שלי, הזאב החכם, מביא אותי למקומות שאני צריכה להיות בהם, לתשובות שאני צריכה להגיע אליהן.
אני רצה איתו לאן שיקח, מבינה שאת החוויות האלה לא אוכל לחוות בשום מקום אחר -רק במקומות האפלים האלה שאף אחד לא מגיע אליהם ולא יודע על קיומם.
הנופים מתחלפים וגם הפרצופים אבל אני תמיד יודעת מי הוא מי, אף פעם לא מפספסת. אומרים שהעיניים הן ראי הנשמה. העיניים אומרות הכל, ואני חשופה לגמרי, עירומה מכל המוסכמות, התכתיבים וההגנות רואה הכל שומעת ומבינה את מה שעומד מולי.
דרך הראיה משתנה כי ככה זה כשרצים עם זאבים והזאב הפרטי שלי הוא החכם שבמורים.
וכך בשבילים קסומים שרגל אדם לא דרכה בהם, בין יערות וימים נחלים ואגמים הוא מראה לי את עצמי.
זאב חכם, ארוץ איתך תמיד
האינדיאנית שלך!
*זה היה יכול להיות יופי של פוסט סאבי אבל הוא נכתב בהשארת שחזורי גלגולים בשנת 2010
