כן. אני מכשפה שנוטה להעלם.
כל פעם שמשהו מצריך את האנרגיה שלי, אני מרימה ת'מטאטא ונעלמת.
מצאתי שיש משהו מאד חכם בלאסוף את האנרגיה המפוזרת (ויש לכולנו המוןןןן אנרגיה מפוזרת - ברשתות חברתיות, אצל אנשים אחרים, אצל הילדים שלנו, אצל ההורים שלנו, אצל חברים ואפילו אצל סתם אנשים ברחוב שהיתה לנו איזו שהיא אינטרקציה איתם - גדולה או קטנה)
משהו מושך את תשומת הלב שלנו פנימה, זו יכולה להיות לחישה או (במידה והדחקנו אותה) כאפה חזקה בצורת משבר
היקום, הנשמה, דורשים את תשומת הלב שלנו. את החזרה מהתנתקות מהבפנים.
אז אני נעלמת.
לוקחת נשימה וצוללת אל תוך עצמי.
כבר למדתי לשמוע את הקריאה בלי הכאפות. "היי, חברה, בואי... תתכנסי שניה..."
למדתי שכשאני לא רוצה לשמוע או לא מתפנה אליה תמיד יגיע משבר שיקח ממני הרבה יותר ממה שהייתי מוכנה לתת.
היום נשארו לידי רק אנשים שמכירים את הצורך הזה בי, לעשות בדק בית בלי הפרעות.
את האנשים החדשים שנכנסים לי לחיים אני מזהירה - יש לי נטיה להעלם.
באותה דרך שבה אני נעלמת אני גם חוזרת.
זה אף פעם לא אישי
זה רק שלב להחזיר לעצמי את האנרגיה
את הכוח המחייה
את הג׳ינג
את הצ'י
את השן
תקראו לזה איך שאתם רוצים
להחזיר לנשמה את הנשימה...
שבת שלום
תכף אשוב
מילה של מכשפה :)
