לפני 7 שנים. 17 באפריל 2017 בשעה 13:58
אני רוצה לכתוב עליך ואתה מת. אני כותבת לך ואתה מת.
שום דבר לא השתנה. שום דבר לא משתנה.
אתה חי בי.
בדרך לצד השני של הארץ אתה שוב מדבר איתי בשירים.
אותו שיר מלפני שבועיים, זה שגרם לי להבין שאתה קורא לי שוב,
מתחיל להתנגן ברדיו בדיוק כשאני מגיעה אליך,
ואני, שחשבתי שאולי כבר תשתוק לתמיד,
מבינה שוב שאתה פה ונשאר איתי תמיד...
נשכבתי על האבן הלבנה
העיניים זולגות אבל החיבוק הוא אותו חיבוק
החיבוק שלך
זה שאיתי מאז, זה שלפעמים אני מפסיקה להרגיש כשאני עסוקה בלחיות
ואתה.
עוד שניה יום הזיכרון ואני רגילה שלפני פסח אתה כבר מתחיל לנדנד לי שאתה פה ושהגיע הזמן שאני אצא מהחורף ואתחיל להתייחס אליך, לטבע, לפריחה.
מחזיר אותי לראות, להרגיש, לחיות ולנשום
מחזיר אותי אליך
קצר פה ככ האביב....
פסח 2017
ניר בנים
אני ואתה
כמו תמיד ולתמיד
המכשפה שלך
