פעם לפני המון זמן אהבתי מישהו נורא
זה התחיל לאט זה המשיך מהר וזו היתה אהבה של לייף טיים.
היה לנו חיבור מטורף
היתה לנו אהבה שהאמנתי שתנצח הכל
היה לי אותו והיה לו אותי
הוא שם לי טבעת מזרדים וענפים על האצבע והבטחנו הבטחות אחד לשניה
הוא כל הזמן אמר לי שהוא לא יכול בלעדי שהוא אוהב אותי שאני הנשימה שלו.
הוא היה שלי אני הייתי שלו
לא היה רגע שלא הייתי איתו כשיכולתי ולא היה רגע שבו לא חיכיתי לו כשלא היינו ביחד
אהבה כזו שקוראים במיי פן.
אהבה הדדית ומיוחדת.
ואז החיים קרו ואיכזבתי אותו וכנראה גם פגעתי בו נורא
והוא נסגר. ננעל הרמטית.
יש את החיים לפני שזה קרה ויש את החיים אחרי שזה קרה ואחרי שזה קרה האהבה איבדה משמעות המילים נעלמו כל מה שהיה עד אז התבטל.
ניסיתי להילחם בכל דרך אפשרית אבל האהבה התפוגגה אל הכלום
ולי לא נשאר שום דבר.
אז למדתי שלמילים אין משמעות יותר מהדקה שבה הן נאמרות וכל מה שיש לי זה את הרגע הזה.
ואז, היום, חזרת.
אמרת לי שוב - ׳אני לא יכול בלעדיך׳
והמילים חתכו את הפצע שכבר התכסה בגלד והפצע התחיל לדמם שוב ואני נזכרתי שלמילים יש תוקף רק לרגע שבו הן נאמרות.
פעם היתה לי אהבה כזאת כמו שכותבים עליה במיי פן
היום יש לי רק את הרגע הזה
