בדרך כלל אני מכשפה של החיים היפים, הבועה שלי ורודה, כשאני בדאון אני בדאון אבל הבהיר לא הופך אף פעם לשחור. מקסימום ורוד אפרפר.
זה לא אומר שאני לא מתמודדת, אני מתמודדת.
זה לא אומר שלא קשה לי, מאד קשה לי לפעמים.
זה לא אומר שאין אתגרים שלא נכשלתי בהם.. יש כאלה. אבל אני לא חושבת שהורדתי מתישהו את המשקפיים האלה שדרכם אני יודעת ורואה שהכל יהיה בסדר בסוף.
כזו אני.
עם מאגיה או בלעדיה, עם המכשפה שאני.
ככה אני גם מסתובבת כאן. כולם יפים ונחמדים ונהדרים, (במיוחד כשכל התקשורת שלי כאן היא לקטע טוב ובלי להתערבב יותר מידי - בלי אישי מידי, בלי קשור מידי.. אלא אם היה סינון קפדני (הדדי) ואז אנחנו כבר חברים ומי ששם כבר יודע)
רק שמידי פעם אני מקבלת תזכורת שלא כולם שם. שיש אנשים שחיים בחושך. שגם אם תתנו להם פנס הם לא ידליקו אותו אלא ישתמשו בו כמקל וינסו להכות את החושך כמו עם אלה והכי קשה זה להבין שאין שום דרך להראות להם את הכפתור שמדליק את האור ואז כל מה שנשאר הוא לשלוח אותם לדרכם עם אהבה ולסמוך על היקום שבאיזה שהוא שלב הוא יראה להם את הדרך אל האור...
אור וחושך הם לא מושגים של טוב ורע וטוב ורע הם לא מושגים של חיוב ושלילה. אלה הם רק הגדרות של בני האדם כדי לתאר סיטואציה מסויימת. ברמת הנשמה יש רק למידה.
מנחם משהו.. לא?!
