אני אוהבת שיעורים. גם כשהם קשים. אני אוהבת אותם כי הם מאתגרים אותי, כי הם גורמים לי לחשוב מחוץ לקופסא, כי הם עושים אותי בן אדם טוב יותר, אבל למה שחיכה לי היום לא ציפיתי.
על פניו זה היה בוקר רגיל.
הכל שחור ומנצנץ כיאה למכשפה בתחילת יום עבודה. יום לתפארת אגודת המכשפות
כולם בשטח אני במזגן (שלא דלוק כי אני שונאת מזגן אבל לא משנה)
ואז כתבת לי. כתבת לי שאת מאוכזבת.
שהיית צריכה ולא הייתי, שכתבת לי והגבתי לא כמו שציפית, שאני כבר אמורה להכיר אותך ולדעת מה את צריכה ופישלתי בעיניך
והנורא מכל שיצא לך זה שאולי אני, מתוך הרצון הטבעי של אדם לא לשנות, רוצה שתישארי במקום שאת נמצאת בו.
מלא זמן לא בכיתי. את הבאת אותי לידי דמעות.
אני, המכשפה, שיודעת באופן חד משמעי, מה צריך לעשות ומה לא לעשות, שמכירה אותך כמו את כף ידה, שאוהבת אותך,
אני שמעתי שחשבת שהקטנתי את הדרך שלך.
אני לא יכולה לתאר לכם, ולך אהובתי, את מה שהרגשתי באותו רגע ששמעתי את הדברים.
כמובן שהדבר הראשון זה להעלב. נעלבתי עד עמקי נשמתי מזה שאת מסוגלת לחשוב עלי דברים כאלה. ואז קם חלק בי ואמר - להעלב זה אגו. שימי את האגו בצד ותקשיבי. היא מספרת לך מה היא מרגישה, מה היא הרגישה. היא לא מודעת למה שקרה לך באותן דקות באותו יום כששמעת את הסיפור. היא הרגישה את מה שהיא הרגישה ויש לזה מקום.
התנצלתי. קודם כל. על הדבר הזה בי שגרם לה להרגיש ככה. אמרתי שאני מבינה. שאני אוהבת אותה מאד.
הסברתי לה שלא הקטנתי בכלל. אי אפשר להקטין תהליכים כאלה. להפך - הבנתי שהתהליך הוא מאד גדול ופחדתי. פחדתי שהיא לא תצליח לעבור אותו, הטלתי ספק במי שמלווה אותה, נעמדתי על רגליים אחוריות כדי להגן עליה.
כי מי שנוגע בך אהובה, צריך להיות עילוי מבחינתי. בתור מטפל, בתור מלווה.
הוא לא יכול להיות סתם אדם מהרחוב...
ואצלי היתה מלחמה בין הרצון להגן עליך לבין לתת לך ולמלווה שלך צאנס ולא להפריע לתהליך.. כי ככה אני, קודם כל רוצה להגן עליך כדי שלא יכאב לך, כדי שלא תיפלי.
קודם כל לרפד לך את הקירות כדי שלא תקבלי מכה כואבת.
ולא הבנתי שבאותו רגע, ההגנה שלי בעצם אמרה לך שעדיף שתישארי ככה. שלא תיפלי אבל גם לא תתקדמי...
אני חייבת להגיד שזה נגד כל ה'אני מאמין שלי'. אני בעד לזוז, לשבור חומות, לנפץ תקרות זכוכית, לגדול, להתפתח. גם במחיר כאב, גם במחיר יציאה מאזור הנוחות... אבל לא בא לי שעבודה הזאת תביא אותך למקום שבו תילחמי לחזור למה שיש עכשיו. אני צריכה אותך ורוצה אותך הרבה יותר גבוה ואני צריכה לדעת שאת הולכת בדרך בטוחה.
בקיצור כל המכשפה שבי נעלמת כשזה קשור אליך. כל מה שאני יודעת נעלם מול הרצון להגן עליך. ואני מצטערת על זה כי יש מקומות שבהם הגנה סוגרת ולא מאפשרת.
אישתי היפה (מותר לי פה כי רק בפייסבוק לא מתחילים איתך כשאני קוראת לך ככה)
אני שמחה שלא ויתרת לי ונתת לי בראש!
שלא יפייפת שום דבר אלא שמת הכל על השולחן מול הפנים.
אני אוהבת אותך, אני אלחם עליך ובשבילך באש ובמים
ואני מאחלת לך להיות רחוקה שנות אור מהמקום שאת נמצאת בו היום ולהגיע למקום מדהים בחיים שלך
ואני מבטיחה לך שאני אהיה איתך לאורך כל הדרך עד לשם ואשמח להיות ולראות אותך גם שם.
שלך תמיד,
המכשפה שלך
