אני חושבת שהיום אני הבן אדם הכי מפונק ביקום.
לא תמיד הייתי כזאת. פעם הייתי אחרת.
עד לפני כמה שנים לא פחדתי משום עבודה קשה, הייתי מלכלכת את הידיים, מתאמצת, משתדלת.
עבדתי עם גברים ומבחינתי כל מה שהם יכלו לעשות אני יכולתי.
עשיתי, רצתי, השתפשפתי ועוד. זה גרם להם להסתכל עלי בהערצה, להעריך אותי ולאהוב אותי מאד. מ-א-ד!!!
אמנם נרגעתי מאז וכבר די הרבה זמן שאני לא רצה ככה אבל עדיין, לא הייתי יכולה להגיד שאני מפונקת
ואז אתה הגעת ומהרגע שהגעת הפכתי להיות גוש פינוק מיילל ומתכרבל
זה לא קרה בן רגע, לקח לזה איזה שתי דק, אבל זה קרה...
לימדת אותי לקבל. באמת לקבל.
פתאום אני מוצאת את עצמי מתמתחת ומתפנקת בלי סוף
לוקחת כל מה שיש לך להציע ולא עוצרת ומבקשת עוד -
עוד מכל הטוב הזה ואחרי זה עוד ועוד.
אז תגיד.... למה המבחן הזה שלך תקוע היום באמצע החיים?
בשביל מה זה טוב?
זה הזמן שלי!
יאללה שיגמר כבר!!!
אהה... ובהצלחה :)
