היום שלי היום הוא יום מקולקל אבל אני אדגיש שכל הפוסט הזה נכתב מנקודת מבטי האישית ואין בו להשליך על כלל האוכלוסיה - גברים ונשים.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בחברה שהקטינה אותי.
מגיל מאד צעיר הבנתי ש"לשחק" את תפקיד העלמה במצוקה הרבה יותר משתלם מאשר להיות חזקה עצמאית ולתת לעצמי את המקום להיות אני. בהתחלה זה לא היה כזה ברור. בתור ילדה קלטתי שלאנשים הרבה יותר נוח כשאני פשוט שקטה ומתנהגת בנימוס (כן כן.. חינוך של בנות מתחיל משם.. רגליים סגורות, גב זקוף, שקט - תהיי יפה ותשתקי) אחר כך זה כבר הפך להיות הרבה הרבה יותר משמעותי.
כשהייתי צעירה ב 20 שנה הבנתי שלגברים הרבה יותר נוח איתי כשאני מקטינה את עצמי. כשהיה לי בעל (מילה נוראית) הבנתי שאני צריכה לשים לב למה שאני אומרת, לאיך שאני מתלבשת, לאנשים שאיתם אני מדברת. המסר היה - את לא צריכה לכבד את עצמך את צריכה לכבד אותי. ומה אנשים יחשבו עלי אם תתנהגי כך או אחרת?
אחר כך הגיעו הבוסים שלי. שם בכלל היה נהדר! אם אני קטנה ומסכנה וצריכה עזרה, הם ישלמו לי משכורת וישחקו אותה אבירים על הסוס הלבן -
בזכותי. אני סידרתי לך את התנאים האלה.
או..
אני אעזור לך. אל תדאגי. (כמובן תמשיכי עם תדמית הבחורה במצוקה שצריכה עזרה)
אז זה מה שעשיתי במשך הרבה מאד זמן. הקטנתי את עצמי כי הבנתי שיותר קל להתנהל בעולם כשאנשים אמפתים אליך מאשר כשמסתכלים עליך בגובה העיניים.
בכל פעם שהעזתי להרים את הראש הרגשתי שאני פוגעת בכבוד שלהם, בשליטה שלהם, בדרך שלהם.
בכל פעם שהרמתי את הראש הם איבדו שליטה. את השליטה המדומה שהיתה להם עלי ובכל פעם שהורדתי את הראש סיפרתי לעצמי שהשליטה האמיתית היא בעצם שלי כי אני זו שמושכת את החוטים שלהם לכאן או לכאן בעזרת ההתנהגות שלי...
אין מה לומר, זה היה שיעור חיים.
היום אני לא שם. אני כאן. מקיפה את עצמי באנשים שאני יכולה להיות לגמרי אני לידם בלי שזה יאיים על מעמדם.
רק במקום אחד עוד לא הצלחתי להתקדם למקום הזה - מקום העבודה שלי.
שם עדיין נמצא מנהל שחשוב לו מאד להרגיש שהוא שולט. שהוא מחליט. שהוא קובע.
הבעיה היחידה היא שאני במשך השנים כבר שכחתי איך לסתום את הפה וכל פעם כזאת אני פשוט אומרת את מה שיש לי להגיד על הזכויות שלי (שכמובן לא קשורות אליו אלא לחוק היבש של המדינה שבה אנחנו חיים).
נו מה אתם יודעים... יש מצב שבשלב הזה אם הייתי באה יפה ומתחננת על נפשי על משהו שמגיע לי מלכתחילה הייתי מקבלת אותו סופגת עלבונות והאדרות על זה ש*הוא זה שסידר לי* את העניינים אבל אני פשוט לא מצליחה...
התקלקלתי קשות..
התפיסה הזאת שבה את צריכה להיות קורבן, מסכנה, חלשה, קטנה כדי שיעזרו לך או יתנו לך את מה שמגיע לך או יתנהגו אליך בכבוד
מעצבנת אותי, מקוממת אותי וגורמת להרבה נשים שאני מכירה לא להעיז להרים את הראש ולהישאר במקום קטן ומצומצם
מספרים לך שאת לא יכולה גם להיות עצמאית וחזקה וגם לקבל את מה שמגיע לך ואם את רוצה את שניהם גברת, את צריכה מרפקים
או להתנהל בבוטות, לריב, להילחם וכו.
למה?
אנחנו נשים. הדרך שלנו היא עגולה ורכה אבל היא לא חלשה. אנחנו לא חלשות.
אז הנה אני, כמעט 12 בצהריים, יום מקולקל של מריבות על שום דבר
מכשפה אחת שלא יודעת לסתום את הפה
ובוס אחד שאיבד שליטה...
