"היום לא אשפוט, לא אשפוט דבר
אצעק מראש ההר ולא אפחד משום אתגר
עכשיו הזמן החשוב, טעם של לחם, וצבע של תות
היום אהיה חופשיה אנשום הכי עמוק שאני, שאני יכולה"
( יום חדש / ריטה מילים: ריטה, לחן: רמי קלינשטיין)
אני מודה, גם מכשפות נסחפות לפעמים, אפילו אני.
התעוררתי ממש עייפה, התחלתי את היום קצת לא נעים, ופגשתי משהו קצת לא נעים, ואליהם הצטרפו כל מיני אתגרים קטנים
ופתאום הרגשתי שהתעוררתי לעולם אחר, לעולם שהוא לא שלי, אני אמנם מכשפה שלבושה שחור והכובע שחור ולפעמים הלק שחור ובטח שהלבנים שלי שחורים (קטע כזה של מכשפות - לבנים שחורים) בקיצור כל אלה בשחור אבל המשקפיים שלי? המשקפיים שלי ורודים.
והעולם שלי משתקף לי דרכם בגוונים של ורוד... ורוד פוקסיה עם גוונים שונים של ורוד בובה ועוד כל מיני כאלה.
בקיצור ורוד להקיא.
ובכל זאת פתאום העולם השתנה לי בכמה שבועות האחרונים ונראה כי גוונים אפורים התחילו להשתלב לי באפור (ושלא תבינו, בסך הכל אפור וורוד זה שילוב מנצח אבל כשזה אפור כזה אני לא אוהבת)
אז התעוררתי עייפה, הסתכלתי מסביבי, ראיתי את האפור המדכא, ואת הצבעים הפחות פשוטים, את העצב, את הדרמה (בעיקר את זו שבתוכי), את הקושי וקראתי את עצמי לסדר.. אם ככה נראה העולם שלי היום סימן שעזבתי את המסלול הנכון לי וקצת ירדתי מהפסים.
אם זה המצב, סימן שהייתי עסוקה מידי בלדאוג לכל מה ומי שמסביב ופחות הסתכלתי מה אני צריכה וכל העולם נחלץ לעזרתי ומפיל עלי שטויות כדי שאפתח את העיניים ואחזור למסלול הנכון, אל עצמי.
אני רוצה את העולם שלי בחזרה, לטפס חזרה אל הענן שלי ולהצטנף ברכות שלו ובאהבה שנודפת ממנו
במקום זה כל מה שעשיתי בבוקר היה להסתכל על השעון הארור לסנן "אוף" ובמקום למשוך מעלי את השמיכה התארגנתי ויצאתי לעבודה...
אבל הבנתי.
הבנתי ששוב הגיע תורי.
תורי לקרוא, ולישון טוב, ולנוח, ולדאוג קצת פחות לסביבה וקצת יותר לי
ולנשום, הכי עמוק שאני יכולה...
