שעת בין ערביים, כבר כמעט שקיעה, אני נכנסת למים, צעד צעד, עד שהמים מכסים את כולי ואני שוקעת לתוכם.
רוח קלילה נושבת על החלקים החשופים, מקררת אל מול המים החמימים.
אני מאמינה שבאחד הגלגולים היותר רחוקים שלי הייתי יצור ימי. במים אני מרגישה הכי טוב מכל מקום אחר.
אני מאבדת את הקווים שלי,
צוללת עם כל המהות שלי, עם כל החלקים, מתמזגת לתוכם.
לוקחת נשימה עוצמת עיניים, מבקשת אותך
ואז מופיעה מולי דמותך.
נתיזי מים מנצנצים מקשטים את פניך ואת שיערך.
אתה מביט בי ממרחק, מבט חודר, עיניך בעיני
כמה חיכיתי שתופיע שוב...
המים עמוקים אבל אני עומדת בתוכם, מרגישה את החול מתחת לכפות הרגליים.
אם אתקדם אליך אאבד אחיזה, את האחיזה היחידה שמפרידה בין המציאות לבין הבועה שיש לנו אצלי בראש.
אני מבקשת בלי מילים שתתקרב אלי כמעט ומרגישה אותך פיזית לידי.
המים מלטפים את גופי, גלים נעימים שוטפים כל מחשבה אחרת אל מחוץ לבועה, מסביבי יופי עוצר נשימה.
אני חושבת אותך בראש, מתקרב, שולח יד, אוחז בי חזק, לא עוזב
מסביב הטבע הפראי הבלתי מתפשר תובע ממני וממך את מה שעדיין לא נתנו לו
אני נצמדת אליך. מחבקת. נושמת אותך לתוכי.
שם במים הכחולים, בשקיעה מדהימה אנחנו מקדשים אחד את השניה
את המעגל
ואת האלה
כל שיא שלנו מגיע לה
על הבריאה, על יצירת המופת שיצרה
אנחנו חלק מאיזון, חלק מהמנחה, חלק מהטקס, חלק מההקרבה
שם ניתן לה את כל מה שיש לנו, את כל מה שהיה
את כל מה שויתרנו עליו כדי להתאים את עצמנו לתוכנית האם שלה
ובתוך כל זה,
בתוך המוות
נמצאים החיים עצמם
החיים ולהקת התנים ששרה לנו שוב את שירה
