כשהצעיף הדק שבין העולם הזה לעולם ההוא הולך ומטשטש הוא חוזר אלי, קורא לי במליון דרכים, שר לי דרך מלא שירים, כותב לי את עצמו מבעד למילים ונותן לי את אהבתו בכל הדרכים האפשריות...
כשהצעיף הדק שבין העולם שלי לשלו הולך ונמוג הוא חוזר אלי עם כל מה שהוא היה, עם כל מה שהוא היום, כואב אצלי בבטן, דופק לי את הלב ומפמפם לי את הדם דרך העורקים והורידים אל הנימים הכי קטנים.
בקצה הדרומי של הלב שלי חסרה חתיכה שמדממת אצלו בכיס השמאלי של המדים שלבש
ומהעולם שלו הוא חוזר כל פעם, מגיש לי אותה, מנסה לחבר אותה אלי בלי הצלחה ולבסוף עוזב איתה לשם בחזרה...
והשיר של עידן עמדי? יום אחד פשוט התעוררתי איתו והבנתי שהוא שוב מחפש אותי בין השכבות
אליך/ עידן עמדי
כמה מבוכים עוד אעבור בדרך אלייך,
כמה עוד הרים ועולמות אחריב בלי לזכור,
בים המלחמה אני נלחם לראות את עינייך,
בלי לדעת בכלל אם רוצות הן אותי לראות...
זה החורף השני שאני רץ בדרך אלייך,
הצירים הרטובים וערפל מונעים ממני לראות,
ובכל פסיעה בדרך מתפלל לשמוע צלילייך,
צעקות שאומרות שהחרשת קוראות לי לחזור...
את הקולות, את שברי האדם אני אתן לך
והרוח מציקה לעולם, היא לא תרפה
אכזבות מתחפשות לתקווה כשאני לוחש לך
שתדעי שאני כבר מזמן מנסה
אני יושב בתוך הכלוב ומחכה לטרוף את פחדייך
ופעם שדיברנו את אמרת שגדולים הם מאוד
בתוך גן הזאבים שנערמו לכבוש את חייך
עוד מגן כאן זאב בחייו לא נשאר מאחור
את הקולות, את שברי האדם...
