אז היו ביננו דין ודברים, ההודעה הראשונה טלטלה אותי עניתי עליה והסברתי את המקום שלי וחיכיתי
חיכיתי לתשובה. תשובה שהיתה אמורה לגזור את הדין לכאן ולכאן... תשובה שהיתה מסמנת דרך - מלחמה או שלום
הצד השני התרצה והסכים ואני קפצתי משמחה (תמיד מעדיפה שלום על מלחמה)
שמחתי וכתבתי תודה
המשכתי את הבוקר והצד המשבית שמחה שלי שאל על מה אני בכלל שמחה
הרי מה שקרה היה אמור להיות מובן מאליו
אני שמחה על משהו שלא היה צריך להיגרר עד לכאן אלא היה אמור להיפתר מזמן
ובכל זאת שמחתי.
חשבתי על הצד השני, אדם שהיה רגיל להגיד את המילה האחרונה, להחליט בשביל כל העולם ואני נמנעתי מלערער
פתאום שמחתי על העמידה האיתנה שלי למרות הפחד שליווה את התהליך
שמחתי ונשמתי לרווחה...
יכולתי שוב להתקפל ולתת לפחד ממלחמות לנהל אותי אבל לא רציתי לוותר,
זה נכון שבמובן מסויים קצת משכתי את הזמן ונתתי לדברים לזרום
אבל ידעתי שאם יגיע הרגע שאני אצטרך - אני אנהל את הפחד כמו את המלחמה ומה שיהיה יהיה.
האלה חשבה כנראה שאני מספיק רצינית לגבי העניין והשיעור הזה לא צריך ללכת עד הסוף כדי שאני אוכיח את זה
אפשר לסגור את העניין עכשיו.
אז שמחתי שמה שאמור להיות מובן מאליו ובכל זאת איתגר אותי נסגר בסוף
ושמחתי על זה ששמחתי וחייכתי והייתי מרוצה מעצמי
ואפילו יצאתי החוצה לשמש ודילגתי בחיוך
עד כדי כך :)
ברוך הבא נובמבר, יופי של התחלה!