ארוך אבל שווה קריאה. גבי ניצן (בדולינה) כתב פוסט שווה בפייסבוק -
בשבועות האחרונים לא מעט גברים יושבים בבית ורועדים. הם יודעים שהשם שלהם יכול לצוץ באיזה פוסט של #metoo. אם יש לי 5000 חברים בפייסבוק - כמה מהם הטרידו מינית בחייהם?
יכול להיות שחצי מהגברים בעולם פגעו בנשים באופן הזה? יכול להיות שיותר? ומה יקרה כשכל השמות ייחשפו - נבנה מחנות-כליאה המוניים?
הקמפיין הזה הוא שיא של אחת המהפכות החשובות בהיסטוריה האנושית, התנועה הפמיניסטית, והוא פותח את הפצע הכי עמוק בנפש האנושית.
כי זו האמת - המין האנושי הוא מין מוטרד מינית. מאוד. נשרטנו עמוקות. אין כמובן שום השוואה בין הסבל הנשי לזה הגברי, וההצפה של סיפורים על תקיפות מיניות היא צעד ראשון חשוב ומבורך. אבל נניח שנגלה שחצי מהגברים שאנחנו מכירים הם מטרידים מיניים - מה נוכל לעשות בעניין, חוץ מלתלות אותם בכיכר הפייסבוק ולהשליך עגבניות?
למה אני מנחש שכל גבר שני (בהערכה זעירה) הטריד מינית? כי גבר שצמח בחברה שלנו ולא הטריד מינית הוא סוג של נס. חלק מההכנה לבגרות מינית של זכר בתרבות שלנו הוא חניכה להטרדה מינית. בפרסומות ובקליפים של שירים אתה לומד מיניות דרך הצצה למחשוף או מתחת לחצאית. הבנים הנחשבים בשכבה הם אלה שזיינו הרבה. הבנות הבזויות הן אלה שהזדיינו הרבה. אתה לומד מחבריך ש"אין בחורה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת". הבנות לומדות להגן ולטשטש את המיניות שלהן, הן לומדות שבנים רוצים רק דבר אחד. אם היה סקס - הבן הרוויח, הבת הפסידה. בנות נותנות, גברים לוקחים. לנו אין מה לתת, אנחנו רק חוטפים פירורים כשיש לנו הזדמנות. מישהי פעם אמרה לי שהיא מרגישה שכל הגברים הם "כייסים מיניים". בנות לומדות איך להיזהר, בנים לומדים איך לפרוץ את המנעול.
גם אני, בערך בגיל 15, הטרדתי מינית. ניסיתי לשלוח לה ידיים, היא הזיזה אותן. אני המשכתי, ניסיתי לשכנע, התייחסתי לסירוב שלה כאל חלק מהטקס. זה נמשך כמה דקות, ולמרבה החסד היא היתה מספיק אסרטיבית כדי להציל אותי מביוגרפיה שבה ההתנסות המינית הראשונה שלי תהיה סוג של אונס.
לא הבנתי את זה אז, בזמן אמיתי. ככל שידעתי, ככה עושים. האמת היא שגם די סבלתי במהלך החוויה. לא היה בזה כיף, לא היתה חדווה. זה היה כפוי, גם עליי. הרגשתי לחץ אדיר להפסיק להיות החנון היחידי שעוד לא זיין. הרגשתי במבחן, וידעתי שזה גדול עלי, שאין לי מושג מה עושים עם אישה. הרגשתי שכדי להיות גבר סופסוף אני חייב להפסיק להיות כזה נקבה מתחשבת, שאני חייב ללמוד לחקות את הדגם הקולנועי האסרטיבי. זה היה פירושה של התבגרות מינית, ככל שידעתי.
אבל זאת היתה חוויה מגעילה, היא לא נמחקת לי עד היום. לא קרה כמעט כלום - היד שלי היתה לרגעים קצרצרים מתחת לחולצה שלה. אבל הייתי אנס בהתלמדות.
חלק ממה שנורא בלגדול כגבר בעולם שלנו הוא שאתה לומד מההתחלה שבנות הן איזה מבצר נחשק של עינוגים, ושבנים הם יצורי-יצר מזילי ריר וחמדנים. אתה לומד שכגבר יש לך שתי ברירות - להיות נזיר או להיות חזיר.
אני בחרתי, אחרי החוויה ההיא, להיות נזיר. רגע, לא נכון. בחרתי לא להיות חזיר, וזה אילץ אותי להיות נזיר. בכלל לא רציתי להיות נזיר - ההורמונים געשו, הייתי מלא תשוקה ואהבה, והיופי הנשי לא הפסיק (גם היום) להפנט אותי. אבל מכיוון שלא הייתי מוכן לחזור ולחוות את עצמי כחזיר ולא הכרתי דרך אחרת, בחרתי להימנע מכל העניין.
במשך כל שנות התיכון הרגשתי כישלון, כגבר. הייתי החבר הכי טוב של מלכות הכיתה, והן היו בוכות לי על הכתף ומספרות לי על הבנים שהן היו איתם, חזירי-אלפא מפוארים. ובלילות פינטזתי עליהן, וקינאתי בכל סיפורי הגבורה של בנים אחרים.
היום אני אסיר תודה על כל התקופה ההיא, אני מבין שניצלתי ממגיפה נוראית (לא ניצלתי לגמרי. התרבות הפורנוגרפית מחלחלת לי שוב ושוב לתוך התודעה. הקול העתיק ההוא מהילדות "אל תבקש, תיקח!" עדיין מהדהד במצולות). הכישלון שלי ככייס הביא אותי לחיים שבהם אין לי הפרדה בין לעשות סקס ולעשות אהבה. יש בעברי רק חוויה מינית אחת שאני מתבייש בה - זו שסיפרתי עליה כאן - ואני מבין שאני בר מזל, מאוד. המון גברים מסתובבים עם גושים של בושה, עם תפיסה שעמוק בתוכם הם מפלצות דוחות. המון גברים פגעו בנשים, ואתה לא יכול לפגוע בלי להיפצע, בלי שזה יהפוך אותך, אט אט, למפלצת בעיני עצמך. אני מרשה לעצמי להניח בוודאות שרוב הגברים שפגעו בנשים רצו משהו אחר לגמרי, אבל לא היה להם מושג איך להגיע לשם. לא היה להם מושג שהם יכולים להגיע לאינטימיות עם אישה רק בזכות מי שהם, בלי אסטרטגיות.
אני חושב נגיד על לואי ס. קיי, נגיד. שולף את הזין שלו מול נשים שזה עתה פגש ומבקש שיסתכלו עליו מאונן. כמה עלוב הוא מן הסתם בעיני עצמו, כמה בזוי. כמה זה רחוק ממה שהוא באמת היה רוצה. כמה מהרגישות והאנושית המופלאות שלו הוא צריך להרוג כדי שיוכל להתעלם מהסבל שהוא גורם למי שמולו.
אז נורא חשוב - הכי חשוב בעולם - מה שקורה עכשיו. שאנחנו מסתכלים לזה בעיניים. שאנחנו מבינים את גודל הכאב והסבל. שאנחנו רואים שהמפגש בין גברים לנשים בעולם שלנו הוא בהרבה מאוד מקרים זירת מלחמה מכוערת שאין בה מנצחים.
ועוד יותר חשוב - שאחרי שנזדעזע ונכיר בזה וניקח אחריות על חלקנו נתחיל את הריפוי. ננסה לבנות חברה שבה סקס הוא לא מלחמה. שבה גברים לא לוקחים שום דבר, רק מחליפים מתנות. חברה שבה בנים ילמדו שגם להם יש מה לתת, שלהיות גבר זה גם לדעת מתי להגיד לא. שהפדיחה הכי גדולה לבן תהיה להיות כייס, לצאת חזיר. זה נשמע אולי יומרני - לשנות משהו כל כך מהותי וראשוני. אבל זה נורא פשוט. זה מתחיל מהאופן שבו אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, מהאופן שבו אנחנו מדברים עם מלצרית בבית קפה או עם החבר'ה בעבודה. אנחנו חייבים לעשות את זה - לא רק כי הסבל הנשי הוא איום ובלתי-נסבל, אלא כי גם לנו, הגברים, מגיע לגדול בעולם שבו אנחנו לא גנבים עלובים אלא מלכים נחשקים. מגיע לנו שהחוויה המינית שלנו תהיה מקום שמעשיר אותנו, שממלא אותנו באור ובחדווה, שמאפשר לנו - הגברים הסטרייטים - להשיג את הדבר ההוא שאליו אנחנו באמת עורגים, מגיל ההתבגרות ועד שנמות: להיות ראויים לאהבת אישה.
