האמת היא שלא מעניין אותי מה אנשים רחוקים אומרים או חושבים עלי...
מגיל מאד צעיר היה לסביבה שלי מה להגיד. זה התחיל כשהייתי בת 15 ולא רציתי מישהו שהיה חבר ילדות שלי והוא החליט שכל העיר צריכה לדעת שאני מזרן (מיותר או לא לציין שזה לא היה נכון) ומצאתי את עצמי מתמודדת בגיל צעיר יחסית עם שמועות על מה אני ומי אני.
ההתנסות הזאת לימדה אותי לזקוף ראש ולהבין שלא משנה מי את ומה את, כשאנשים רוצים להגיד עליך דברים הם יגידו.
מי שמכיר אותך ידע מה אמיתי ומה לא, מי שחבר יהיה חבר בכל מקרה ומי שלא... בעיה שלו.
השנים עברו, החיים לקחו אותי למקום גאוגרפי אחר והיום אני גרה בקהילה קטנה.
הפעם ההיא בגיל 15 שדיברו עלי לא היתה הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי מעניינת את הסביבה ברמה כזאת.
שמעתי על עצמי המון דברים - נכונים ולא נכונים ותמיד דבקתי במחשבה של - עזבי מה אחרים חושבים עליך - זה לא עניינך.
מצד שני, באתי ממשפחה שביקורת ושיפוטיות היא לא מילה גסה בה.
ההורים שלי (הנהדרים יש לומר בכל מקרה) מגיעים שניהם מרקע של ראש על הכתפיים, רגליים באדמה ודעה מוצקה על איך צריך לחיות ובאיזו דרך.
תארו לכם איזה שיעור הם עברו עם בת מכשפה, מעופפת, שלא מתחשבת בחוקים שהם חושבים שצריך לחיות לפיהם...
בואו נגיד שהשיעור הקשה היה משותף לשני הצדדים אבל למדתי גם ממנו המון.
אני התפתחתי, הם התפתחו ומצאתי את עצמי מלמדת אותם איך מקבלים את האחר גם אם הוא לא הולך בדרך שהצעת לו ללכת בה,
איך מקבלים אותי גם אם אני מתייעצת ובסוף בוחרת בדרך אחרת, בדרך שלי...
וכשהמשפחה שלי קיבלה אותי פשוט ככה, זה היה המומנטום להרחיק מעצמי את כל מי שבמעגלים הולכים ומתרחבים מתנהג כלפי בשיפוטיות וביקורת או מצפה ממני לרצות אותו בשביל חיבה או אהבה...
לא מתאים לי יותר להתמודד עם אנשים שאני לא באה להם טוב בעין כי אני חיה שונה מה"נורמלי" או מה"מקובל" ואני לא מסתירה את זה
אז אני מתרחקת מהם והם ממשיכים לדבר..
כן, יש לי דרך, יש בה התפתחות ואני משתדלת להיות נאמנה לעצמי
גם אם אני לא באה להם טוב בעין
ואם אני מרגישה שבשביל להיות אני, אני צריכה להשתנות או להתאים את עצמי למסגרת אז תודה אבל לא תודה...
עברתי מספיק עד כאן כדי לעשות את הדברים בדרך שלי.
ואתם? מרצים או מרוצים?
(עכשיו כשאני חושבת על זה, יש כאן אוכלוסיה שמרוצה מלהיות מרצה ואני מרוצה בשבילה 😄 )
