הבאנו אותו לפני שלושה שבועות...
ראיתי פרסום על יום אימוץ, קמתי בבוקר חדורת מוטיבציה ורציתי את האסקי סיבירי הכי חתיך שראיתי בתמונות מהפרסום...
כשהגעתי לכלביה הראשון שראיתי היה טרייר מבוגר, מוזנח, מלא ברסטות, מכוער ומסכן... התסכלתי עליו ואמרתי לעצמי שהוא ממש טוב להיות שטיח בכניסה לבית. הסתכלתי עליו והתאהבתי ישר.
המשכנו אל תוך הכלביה אמרו לנו שהאסקי אומץ ושאלו אם אנחנו רוצים כלב אחר, עשינו סיבוב וכל מה שרציתי היה לחזור אל השטיח שבכניסה... יצאנו החוצה לחשוב על הדברים, להבין את המשמעויות של כלב שכזה וחזרנו שלמים לאמץ אותו. בזמן שהיינו בחוץ הוטרינר כבר עמל (בלי קשר אלינו) על תספורת גלאח של כל הרסטות של המסכן הזה...
אמרו לנו שהוא בן 10, שהביאו אותו מלא בבטון מאיזו מחצבה בצפון, שהוא לא יודע מה זה בית כבר שנים ושהוא הסתובב ככה עד שתפסו אותו והביאו אותו אליהם...
לקחנו אותו הביתה, קילחנו, האכלנו ונתנו לו ים של אהבה...
אתמול בפעם הראשונה מאז שהגיע אלי, שיחררתי אותו בלי השגחה יחד עם הכלב השני שלי. הם הלכו לטיול ואני בניתי על זה שהוא כלב בוגר שיודע להסתדר... הכלב הראשון וחזר ומרפי לא... יצאתי לחפש אותו אתמול, יצאתי לחפש אותו היום בבוקר וכלום...
כתבתי הודעה בקבוצה של המושב וסיפרתי שהוא הלך לחקור בלי רשות ושהוא עדיין לא חזר.
לפני שעה התקשרו אלי שמצאו אותו באיזו תעלה אחרי שכלבי רועים "טיפלו" בו קשות והוא מת...
שלושה שבועות.
שלושה שבועות של אהבה, כאב לב אחד ומועקה קשה...
זו עוד אחת מאותן הפעמים שאני שואלת את עצמי אם אהבה ככ כואבת בשביל מה צריכים אותה בכלל
(כן, גם מכשפות נופלות במחשבות שכאלה)
אני אתגעגע אליו
אני כבר מתגעגעת
הלואי וזה לא היה קורה.......
