השיר בפוסט הקודם עלה בלי מילים.
לא יודעת אפילו למה דווקא הוא, למה דווקא עכשיו אבל הוא נלחש לי באוזן ואני, מכל השירים של שמנצי שלך, שאת אלבום ירח הכי פחות אהבתי, הקשבתי ללחש והעלתי אותו בשבילך.
אחרי שעלה הפעלתי אותו. את התקשרת וזה ישר פתח את הברזים...
כבר יותר משנה שהלב שלי בידיים שלך והלב שלך בשלי
כבר יותר משנה (נכון? כי אני לא ככ טובה בתאריכים ואת יותר טובה ממני בזה) שהדבר הכי עדין שלך מפרפר לי בידיים ואני שומרת עליו מכל משמר. הגעת פגועה, לא האמנת שאפשר לסמוך, שאפשר לתת למישהו את הלב ושלא יפיל לך אותו לריצפה וירסק אותך, להסכים לקבל.
אני יושבת בים, היד שלי ביד שלך. המקום שלה שם מאז ומתמיד. מאז הפעם הראשונה ולדעתי עוד הרבה לפני.
כשכואב לי ועצוב לי אני תמיד חושבת על התמונה הזאת, על המגע הזה העדין הזה של היד שלך בשלי. זה תמיד מרגיע אותי.
אני יודעת שגם אותך.
כל כך הרבה פעמים ביום אנחנו שואלות למה השיעור הוא כזה שאת שם ואני כאן
כל כך הרבה פעמים פינטזנו על הימים האלה שנגור אחת ליד השניה וקפה אחר הצהריים יחד יהיה מובן מאליו.
אבל בנתיים זה לא כך.
בנתיים גם ממרחק כל כך גדול, היד שלי בתוך היד שלך, הלב שלי אצלך ושלך אצלי
אני יודעת בודאות ששלי תמיד שמור ומוגן אצלך
ואת תדעי ששלך אצלי
אוהבת אותך!!!
