אז היא כתבה את הצד שלה
והנה הצד שלי...
האמת היא שאצלי זה היה הרבה יותר מורכב. הייתי ממש זקוקה לזה. זמן איכות, בלי צורך לשמור על הגבולות והמרחב שלי. זמן להיזכר במי שאני ולמה הגעתי לאן שהגעתי. זמן של חשבון נפש, של השאלה היחידה שמהדהדת לי בכל הזמן האחרון - עשיתי נכון?
למה בחרתי את מה שבחרתי לפני כך וכך זמן, כמה באמת נתתי ולכמה זמן אני עוד מוכנה להמשיך בדרך הזאת.
הייתי צריכה אדם שיבין, שלא תמיד ינסה לפתור את כל הבעיות ולמצוא תשובות לכל השאלות והיא התאימה לי בול. היא מזמן מתאימה לי בול...
אז קבענו את זה. ממש מזמן אם לומר את האמת. ואם הייתי מתכננת את זה אין סיכוי שזה היה יוצא כמו שזה יצא.
המגע היה מדוייק. בדיוק בנקודות הנכונות. כשהיה בכי היה בכי וכשצחקנו התגלגלנו מצחוק.
כשאיבדנו שליטה... נו טוב לא ממש איבדנו אבל אישרנו לעצמנו פשוט להיות.
פשוט להיות בכל חלק של הסופש הזה.
כמה פעמים אתם מוצאים את עצמכם ברגע נתון חושבים על מה יהיה ולא נמצאים בתוך הרגע?
אז לנו היו 72 שעות בדיוק להיות בתוך הרגע. לגמרי.
להיות בשקט ולהיות ברעש ולהיות בבלאגן ולהיות בסדר. כלומר בתוך הסדר. - בסדר.
וזה היה יותר חזק מכל סדנת מודעות עצמית כזאת או אחרת.
ONCE IN A LIFE TIME
לפני שהיא יצאה היתה לנו שיחת סיכום. מין משוב שכזה על מה שהיה ואני חושבת ששתינו נשארנו עם אותה הרגשה - לא היה חלק אחד מיותר, לא היתה פעילות שלא באה לנו טוב, לא היה רגע שהיינו מעדיפות לדלג מעליו.
ועכשיו היא עזבה ואני שוב משועממת (שונאת להשתעמם) ועוד שניה מגיע שבוע חדש שתינו יודעות שהרגע הזה, הראשון שמגיע עכשיו - הוא הרגע הראשון בשארית חיינו ועם כל מה שלקחנו מהסופש הזה אנחנו יודעות שלהתפשר זה לבינוניים ואם כבר לעשות אז לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים!!!
אוהבת אותך
תודה על 72 שעות מושלמות!
