כשאדם מגיע אל ערוב ימיו, אם בגלל מחלה או כל סיבה אחרת שהיא, מגיעה השאלה האם לאפשר לו המתת חסד
כלומר - האם לעכב את המוות בצורה מלאכותית זה לגיטימי או לשחרר את האדם במינימום כאב אל החלק הבא של תהליך החיים (גם מוות הוא חלק מהחיים)
למרות הכאב הכרוך בתהליך הפרידה.
מצד אחד, מי אנחנו שנשחק אותה אלוהים ונקבע כי די?
אולי עוד יש סיכוי? אולי יקרה נס?
מצד שני, אפילו הכלבים מקבלים מאיתנו חסד שכזה כדי לא לסבול..
מצד אחד יש אוהבים, משפחה שכואבת וקושי לשחרר
מצד שני יש אדם שאולי צריך/רוצה להשתחרר מכבלי העולם והכאב.
קדושת החיים או הארכתם במחיר סבל?
אני חושבת שהשאלה המטלטלת הזאת מלווה כל אחד שליווה אדם במצב סופני.
בבית של המכשפה יש דברים שלעולם ידועים לכולם -
1. בלי החייאות מיותרות
2. בלי הארכת חיים מיותרת
3. בלי סבל עד כמה שניתן (במסגרת החוק כמובן... אנחנו לא בשוויץ לצערי)...
4 אם אפשרי וניתן אז בבית - במקום החם, הבטוח והמוכר.
חשבתי על זה שאני יכולה להשליך את הנושא גם על מערכות יחסים.
תחשבו על המתת חסד למערכת יחסים שהגיעה למיצוי -
נכון, גם כאן יש כאב, רצון להיאחז ולא לשחרר
נכון, גם כאן יכול להיות שיש מעגל משפחה, חברים, ילדים שקשור ויקשה על התהליך,
שיכאב את כאב הפרידה
ומצד שני, גם למערכות יחסים, שהיו אוהבות, מקבלות ומכילות מגיע לפעמים המתת חסד
ולא צריך לחכות עד שהמצב יהיה בלתי נסבל
או לחכות לנס שיקים את הגוסס על רגליו
אפשר פשוט לשחרר באהבה.
