פעם כשהייתי צעירה (ממש צעירה) נתתי לו לשלוט.. סיפרתי לעצמי שהוא דואג לי
ולא הבנתי כמה הוא סאדיסט, לא הבנתי איזה יכולת פנומנלית יש לו לגרום לי לפחד, להיזהר, להפסיק לנשום...
הרשתי לו לתפוס לי את כל המקום והאויר... ופחדתי.. וואו כמה פחדתי - ממנו ומכל הסיפורים שלו על העולם...
ואז יום אחד, כשהייתי ממש בסכנה, משהו בתוכי התקומם וקבע שהוא טועה
והציע שאולי כדאי שאני אקח את המושכות לידיים והעזתי גם להגיד את זה בקול רם.
העזתי והתחילה מלחמה. מלחמת עולם שלמה בעולם שלי ובתוכי..
אחרי לחימה קשה בשדה קרב שותת דם ניצחתי.
עמדתי שם באמצע השדה, מסביב היו מוטלות גופות של התבניות והמסגרות שהיו שלי פעם,
אנשים שהבנתי שלעולם לא יפחידו אותי עוד והפחדים שלי עצמם שהיו מוטלים על האדמה...
התוצאה של המלחמה גדלה מולי כל יום ובכל פעם שאני מרגישה שהמפלץ מרים את הראש ורוצה לקחת את השליטה בידיים חזרה,
בכל פעם שאני חושבת לעצמי שאולי כדאי לתת לו קצת מקום כדי לשמור עלי אני נזכרת שאין מצב ואין סיכוי שאני נותנת לו שוב את הפריווילגיה הזאת.
לתת לו מקום זה להפסיד ואין סיכוי שאני מפסידה במלחמה מולו.
אין סיכוי שאני הופכת לנשלטת שלו שוב.
הסיפור ההוא נגמר ואני המבוגר האחראי בבית הזה
רק אני קובעת פה.
ואתה מפלץ קטן וחמוד שלי, אני יודעת שאתה דואג לי, שאתה רק רוצה שיהיה לי טוב..
אני יודעת ואוהבת אותך מאד
כשאתה קשור
בצד
בחושך
ורק אני מחליטה מתי ואם אני מקשיבה לך שוב...
