עמדתי במקלחת אצלך בדירה, ערומה, מטפטפת על עצמי ועושה פרצוף על זה שאתה מעדיף סיגריה במקום להתקלח איתי.
אני מנקה את עצמי ממך ותוך כדי מסתכלת לך בעיניים כאילו זה הגיוני, אתה רוצה להגיד לי שזאת הייתה אהבה?
האובססיה הזאת?
קנאי.
איחלת לי דברים כל כך קשים אני לא יודעת איך אני עדיין בחיים אחרי המילים שלך.
אני נס ואתה הפוך, עליי, מעליי,
משקיע את כל כולך בין הרגליים שלי, כאילו הסיבה שלך לחיות נמצאת בתוכי ואתה חייב להוציא אותה עם הלשון, זה עניין אותי אז חזרתי לבדוק שוב ושוב מה זה החשמל הזה שהיה לך בגוף בכל פעם שנגעתי בך.
ככל שאתה הרגשת יותר אני הרגשתי פחות, מוזר.
חירמן אותי, לא אתה, הסיטואציה.
אתה עדיין קורא לי בת זונה ליד חברים שלך?
שנינו יודעים שאני רק צריכה להסתכל עליך במבט הנכון והחיה המהירה ביותר בטבע היא אתה, יורד על הברכיים מולי.
היה לנו גם טוב לא? הרגע הזה שהעברנו פייסל מיד ליד ונקרענו מצחוק, על מה? לא יודעת.
אמרתי שבתוך עצב אני מרגישה בנוח, אמרת שמשהו בשמחה שלי מדכא אותך,
שני דפוקים.
שתינו יותר מידי אבל לא מספיק כדי לאהוב,
עצבנת אותי, פשוט צריך להגיד לך לא ואתה מאבד את זה.
לא זוגיות, לא חיבוק, לא לדבר
אז מה אתה רוצה?
אני לא רוצה, וזאת בדיוק הנקודה.
בדיוק איפה שאתה, רק יותר מהר, ועכשיו לאט ואתה זוכר איך אני אוהבת נשיקות קטנות, להרגיש שאתה מעריץ אותי,
גמרתי.
איתך או בלעדיך, למה אתה מופתע?
רק בן אדם שאוהב את עצמו יכול לצעוק כמה הוא לא אוהב את עצמו.
אתה חכם, אם לא הייתי לובשת את הגרביון הזה,
אם לא היית מפוצץ בהורמונים היית מזהה את המשחק שלי בשניה.
