קטע מספר שאני אף פעם לא אכתוב-
כשאני אומרת לכולם שאני רוצה לעבור רחוק מכאן ולהתחיל מחדש,
אני מדמיינת אותך עוקב אחריי כי אתה לא יכול לחיות בלעדיי,
אפילו שאני יודעת שאתה תצליח לתפקד בסדר גמור לא משנה איפה אני או מה אני עושה.
כשאני אומרת לעצמי שאני רוצה יותר,
יותר מפינה קטנה של החדר,
שמגיע לי יותר,
מגיעה לי גלקסיה שלמה,
ואני יוצאת לחפש את היותר הזה אני נשאבת חזרה לתוך המערבולת הזאת של אשמה,
אני שלך, אני לא אצליח להיות של מישהו אחר.
כשאני מתוודה בפני אחרים על כמה עצובה ובודדה אני מרגישה, על זה שאני מאוהבת במישהו שנמצא רחוק מידי,
ולא רחוק פיזית,
הם רק אומרים שזה נורמלי, ושכל הגברים כאלה,
ואני חייבת לצחוק כי הם לא מכירים אותך ואתה לא רוצה שהם יכירו, וגם אני לא,
האמת היא שאני רק רוצה אותך פה, ולדבר על זה
זה כל מה שאני יכולה לעשות אם אני לא יכולה לגרום לזה לקרות.
כשהכאב זוחל עמוק מידי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לרחף, אני רק שוקעת עמוק יותר לתוך המיטה,
לתוך זרועות בלתי נראות,
לתוך כיור מלא בכלים מלוכלים,
לתוך מאפרה מלאה בבדלים,
אני יודעת שאתה תתאכזב, אז אני מוזגת עוד כוסית,
ונסחפת.
כשנוסטלגיה נדבקת אליי כמו פלסטר- הזכרונות מסתירים את הכאב של הפצע ממתחת,
הזמן שינה אותנו, ואני נאבקת לא לבכות על האובדן ועל הימים הפשוטים.
כשאני כן זוכה לחבק אותך בלילה,
להתעורר איתך בבוקר,
להרגיש את הידיים שלך מסביב לצוואר שלי,
את הלשון שלך בתוך הפה שלי, ואת השיניים שלך על העור שלי,
אני מרגישה חיה ואמיתית שוב, כי הנוכחות שלך מקיפה אותי ובכל זאת אתה עדיין לא מבין למה אני מרגישה כמו המוות בכל פעם שאתה עוזב.
