לא התחלתי להזדיין כי המשכתי הלאה. הגעגוע קיים,
אבל, אתה מבין, הוא ממלא רק את החורים שבלב, ומישהו צריך למלא את כל השאר עד שאתה חוזר.
בהנחה שתחזור, כמובן. ובכלל, מי רוצה חורים משומשים? גם כשהייתי חדשה לא היית לקוח נלהב.
אבל אולי בפעם הבאה כשאתה עובר מול חנות יד-שנייה, תיכנס. למרות שבדרך כלל אתה אחד של קסטרו ואדידס. תיכנס, ותבקש להציץ בארגזים ששומרים שם מאחור, אלה ששמים בהם את הדברים שכבר עברו בין יותר מדי ידיים מכדי שיהיו כשירים לשימוש כלשהו. וכשתמצא אותי מקופלת שם, תבטיח לי שתיקח.
שתיקח, ושתשלם קצת יותר, רק על הטרחה, ותצא. תלביש אותי עליך ללילה אחד, ואז תשליך. וזה יהיה בסדר.
החיים יסתיימו להם שם, ורק הגעגוע יישאר, הפעם אצלך. לריח שלי, ולמגע המוכר. אהיה כמו החולצות שתתחרט שזרקת כשתחפש משהו נעים ללבוש, ומישהי אחרת תופיע במקומי. והחולצה שלה תהיה מחוספסת, והלב שלה יהיה שלם מדי, והמגע שלה יהיה מגרד, והיא לא תכיל אותך, והיא תלך.
והיא לא תהיה אני.