אהבה שלי,
אני יודעת שאתה שונא שאני קוראת לך ככה אבל זה מה שאתה, ולא יכלתי לפתוח את המכתב הזה בשום מילה אחרת, כי זה פשוט לא היה מרגיש נכון. ואיתך זה הרי הכי כן.
רציתי שתדע שהחיים עוד מלמדים אותי ללכת אלייך. מלמדים אותי לאהוב אותך מהבטן, כמו שנהגת לומר. רציתי שתדע ששום דבר כאן לא גמור ואולי אפילו לא התחיל, לא עוד פעם, בכל אופן.
רציתי שתדע, שאני קיימת ונושמת ואוהבת אותך, רק אותך. ולא משנה לי מה אומרים עלייך גם אם אני קצת מעורערת. אין ביכולתי למנוע מידיים אחרות לגעת בך, אני רק יכולה לקוות ששלי הכי נעימות לך על הגוף, על הלב.
רציתי שתדע שאנחנו זה לתמיד, אתה מבין, זה לא עכשיו או אף פעם. אין משפטים דפוקים כאלה. אתה מקווה שבספר הזה שלי אכניס רק משפטים אמיתיים, אתה גם קצת מקווה שאכתוב עלייך. רציתי שתדע שאתה, אתה הכי אמיתי לי,
במציאות ובדמיון.
כי כשאתה איתי הכל נמחק ונעלם, וכשאתה לא אז אני יכולה לדמיין אותך גם בעיניים פקוחות, כשהכל רועש, והזיכרון שלך יעלה מעל לכל שגרה מחורבנת שתהיה.
רציתי שתדע שמגיע לך הכל, הכל. מגיעה לך אהבה שלא תגרום לך לבכות ולהתייסר במחשבות, אבל אני כל כך רוצה להאמין שאתה לא רוצה אהבה אחרת למרות הכל.
רציתי שתדע שאני מצטערת. למרות שאתה לא טלית שכולה תכלת, אתה עדין יותר מענן. ואני מצטערת על כל הפעמים שהכאבתי לך, ועל כל הפעמים שבכית בגללי. זה כאב לי לדעת.
רציתי שתדע שאני מאמינה בנו, ואוהבת אותנו, ואוהבת אותך, כל כך.
רציתי שתדע שאני לא מוותרת עלייך גם כשזה נראה כאילו מיציתי. אי אפשר למצות אותך, כל יום אתה משהו אחר ואני רק מתאהבת יותר.
רציתי שתדע שאתה כל מה שחיפשתי, מבלי לחפש. פשוט באת. רציתי שתדע שאני אסירת תודה על כך. אסירת תודה עלייך, ועל כל החיוכים שלך, ועל כל הנשיקות המתוקות שלך, ועל איך שאתה גורם לי להרגיש.
רציתי שתדע שאני לא הולכת לשום מקום. אף פעם. לא בלעדייך.
ממני,
.
