והאמת היא, שאני פשוט לא יודעת איך לאכול אותך.
אתה מבין, אני לא רגילה לזה.
כל החיים יצאתי רק עם "חלביים״ כמו שאתה קורא להם.
ובכלל, אני צריכה קצת זמן להתרגל לכל הניבים הערביים האלה בדיבור שלך. ערס קטן.
אבל כשאתה צוחק אני לא יכולה שלא לחייך, וכל הבטן שלי מתהפכת.
מאיפה באת לי ככה פתאום, אה? תגיד לי.
ואיך הכל איתך כזה פשוט ועדיין מסובך. ואיך אתה לא נשמע קלישאתי כשאתה מצטט את השירים האהובים עלייך או מדבר איתי על אהבה, ואיך כשאתה אומר לי שאני יפה אני באמת יפה, לרגע אחד שלם.
אתה שותה את הקפה שלך עם כל כך הרבה סוכר אבל טוען שאתה לא אוהב מתוק, ואתה הכי טבעי שבעולם אבל עדיין לא נפרד מהקרם לחות שלך אפילו לדקה. אפילו כשבאת לישון אצלי הבאת אותו איתך בתיק, לא שאתה צריך, כן?
ואיתך אין רמזים, אני לא צריכה לשבור את הראש. תמיד אתה אומר בדיוק מה שאתה רוצה, נוגע בלי לשאול, צוחק גם כשלא ממש מצחיק. עושה מה שבא לך. לא מתבייש להיות אתה. לא כמו ה"חלביים״.
ועדיין, אתה קצת מפחיד אותי. לא, נו. לא ככה. זה פשוט שאנחנו כל כך שונים אבל הכי דומים שיש.
עזוב רגע מזלות, בוא נדבר דוגרי. יש לך יותר ביצים ממני, ולא פיזית, מה אתה צוחק, זה נכון.
אחרת איך היה לך אומץ להגיד את כל הדברים שאמרת? ואני אוהבת את זה, באמת, אבל אני קצת פוחדת לא לעמוד בציפיות שלך, שנראות לי גבוהות עם כל הביטחון הזה שאתה משדר, ועם איך שכלום לא מזיז לך, ואיך שאתה בטוח שכל היקום מסתובב לבקשתך. והוא כן, בחיי, אבל איך אתה אף פעם לא פוחד?
אני פוחדת. לא רק מהמרחק הפיזי, מהמרחק המנטלי שלנו, בייבי, אתה אוהב שאני אומרת ככה, נכון? סליחה, זה לא היה בשביל לרכך. באמת. אני פוחדת לשעמם אותך, ולא תמיד יודעת מה לענות. אבל כשאנחנו ביחד, אני בכלל לא מבינה ממה אני מפחדת.
מעצמי, אה?
זה מה שאתה אומר?
יכול להיות, בייבי, יכול להיות.
הפעם זה היה בכוונה.
אבל עזוב שטויות, אנחנו סתם דואגים. סליחה, אני. צודק.
אז מתי אתה בא שוב?
כי הריח שהשארת לי על המצעים כבר נעלם, והאמת היא שאני פשוט מתגעגעת.
