7 מתוך 10 מקרי אונס נגרמים בידי מישהו שהקורבן מכיר.
ועדיין, כשאנשים חושבים על אונס הם חושבים על אדם זר בסמטה חשוכה שהקורבן לא היה צריך לעבור בה מלכתחילה.
אבל, זה בכלל לא המקרה, זה הרבה יותר מטושטש מזה, זה לא שחור או לבן, זה הרבה אפור.
זה ללמוד לאהוב מישהו ולתת בו אמון, זה לנסות להבין איך מישהו יכול לצחוק איתך על בקבוק בירה ואז ללכלך אותך על המיטה שלך בבית שלך.
זאת אהבה ושנאה שחיים בדו קיום מושלם ובלבול תמידי.
זה להסתכל על האנס שלך ולדעת מה הצבע האהוב עליו, זה לדעת איך הוא שותה את הקפה שלו.
זה לדעת שהוא אבא לילדה קטנה, אח לילדה גדולה, בן לאמא.
זה לראות אותו משיג מטרות ומגשים חלומות, הופך למישהו חשוב, מקבל דרגה על המדים.
אז יש כאלה שמתקשרות לאנס שלהן כשהן שיכורות, כי אף אחד לא כותב עליהן סיפורים, או לפחות פוסטים בפייסבוק, אף אחד לא מקשיב להן בלי לפסול או להכחיש.
זה לספר לפסיכולוג אבל הוא לא יבין למה יש בך חלק שעדיין מאמין לבן אדם שהוא היה לפני שהוא פגע בך.
זה לתת עדות במשטרה ולא להצליח להסביר את זה שהוא הזמין, ואת הגעת.
זה שישי בלילה עם יותר מידי יין, זה לא להקשיב להיגיון של עצמך וזה לענות להודעה שלו.
זה לראות את הבית שלו ברקע של תמונה ולדעת שאת בטוחה, לפחות לעכשיו.
זה סיוטים בלילות אבל גם חלומות על החיוך שלו.
אז יש כאלה שהראש שלהן הוא זירת קרב.
אני מאמינה לכן.
*נכתב בלשון נקבה אך מופנה לשני המינים❤️
