Not for you

אני. מסרבת. בעקשנות. לקחת. אחריות. על. הדברים. שעושים. לי. כואב. 
והטמטום הוא פשוט. פשוט מאוד: 
אני מעדיפה לייצר לעצמי סיטואציות חוזרות ונשנות שמסבות לי כאב וסבל מול איש אחד שלא היה נכון לי כשהיינו "יחד" והמשיך להיות לא נכון לי גם כשאנחנו באופן רשמי לא נמצאים האחד בחייו של השניה (עלאק) מאשר לבצע חיתוך אחד גס וכואב שיוציא אותו מחיי באופן מוחלט וסופי, מתוך איזו אמונה שלא אוכל להתמודד עם הכאב והסבל הזה. שזה מטומטם. כי זה כאב וסבל וזה כאב וסבל. אז למה המוח הטיפש שלי לא מבין שחרא זה חרא ורק הצבע והמרקם שונים?
במקום זה, אני מייחלת לרגע שבו הוא (שוב) יעיף אותי מהחיים שלו, כדי שאני לא אצטרך להיות זו שלוקחת את האחריות. 
משהו שידעתי כבר מזמן: מודעות - גבוהה ככל שתהיה - לא מספיקה. בשיט. 
אני עייפה. 
ממני. 
ממש. 
 

לא יהיה כלום, כי אין כלום.

Sigh. 

אתה קקי. 

(והיא באמת נחמדה),

אתה מוכן כבר להעיף את עצמך מהחיים שלי?

ותעשה לי טובה, בחייאת. 

הפעם -

אל תחזור. 

אני צריכה לחטוף נוקאאוט של ממש, כזה שמעיף אותי בחבטה אל הקרשים ואני פוגשת את הרצפה וכל השיניים שלי נשברות ואני מדממת מהפה ומהאף ומהעין וכואב לי ומסריח לי וקשה לי וכל מה שאני מצליחה לראות זה את הרצפה ושום דבר אחר.

ואין שופט שיספור עד עשר. ואין מי שירים אותי למעלה. יש רק אותי. עם הנוקאאוט שנתתי, לעצמי. 

לא סובב סביבי. 

הפוסטים שלו, לא קשורים אלי. 

אני, כבר לא מעניינת אותו. 

הוא, כבר לא מתעניין. 

זה, נוגע לי במזוכיזם. 

אני, מזוכיסטית. של הנפש. הארד קור. 

מפגרת לפעמים. בחיי. 

כמה חכמה, נבונה, חזקה, מדהימה, ככה מפגרת לפעמים.

רוצה להשליך את עצמי לרגליו. 

יא כושלאמשלך, אני הרי הכי טובה שהיתה לך. הרי מתמסרת. הכי מעניקה. הכל הכי הכי.

אז איך, לעזאזל, ויתרת עלי?

ואיך, לעזאזל, אתה לא רוצה אותי בחזרה?

שונאת אותך. 

ואותי, לפעמים. 

חוץ מ: fuck you, I won't do what you tell me.

(וזה מספיק).

אתה עף על עצמך רק בגלל שנשים מזוכיסטיות כמוני מרימות לך. 

האמת שאין לך על מה. 

התשובה ברורה וידועה מראש:

לא מוחלט. פשוט אין סיכוי. 

אבל מה שמשעשע לראות, זה את הניסיון לנסות ולהצליח ועוד להאמין באמונה שלמה שזה אפשרי. 

בהצלחה רבה אדון שלי. 

תרים טלפון כשאתה נכשל. אני כבר אדאג להרים אותך. 

לא ברור. 

אבל היי, העיקר שכתוב להם "שולט" ליד הניק.

עצוב.