לפני 7 שנים. 31 באוגוסט 2017 בשעה 12:24
להשיט את חיי באוויר כאילו היו עפיפון אבל זה מרגיש שאין חוט שקושר. מי מחזיק שם למטה, באין-חוט הזה? איזו מין אני יש שם? כל ארבעה קירות נהיים בית, כל מיטה נהיית אחיזה במציאות. אבל יש רק נוף אחד שהוא מולדת ובכל השאר אני נוכריה. אני נוכריה לאחרים עד כדי כך שלא אכפת להם ממני. כמה זה נוח ורע. נוכריה לעצמי. והנוף הנוכרי נהיה קל לעיכול. להישתל פעמיים ולהילקח. פעם ראשונה במקום בו נולדתי עצמי וילדתי ארבעה, פעם שניה במקום בו ילדתי ונולדתי לעצמי. עצמי שעכשיו נבהלת בראותה מולדת נלקחת, אני נלקחת. איה מולדת. גם לנוף ישן יש רגע של הולדת אבל לנוף חדש יש גם רגע שבו הוא נולד בי והגבול מטשטש והלשון מתערבבת וטעמים מפה ומשם מציפים בי קבס.
15 שנים. שנה ותשעה חודשים. יש אורות רחוקים והם קוראים לי לבוא. אני באה אליך. שתסער בי כמו אש. איש ואישה. שלך נצח.
