התיקון

חלמתי שחזרת.

השמים אמרו היום סתיו

ואני רוצה לומר לי אותי 

זה הרבה יותר רומנטי ומשתוקק לכתוב:  ואני רציתי לומר אותך. אבל בעצם רוצה לומר אותי. לספר לי אותי ולא לשתוק כמו צחיחותם של שמי הקיץ שנמתחו מאופק אל אופק, שמי זכוכית מסנוורים שקופים כמו סוד שאסור לדבר בו. 

השמים ציירו היום סתיו באלף צבעים בשקיעה  עננים מונחים כמו כף יד על הגוף בשקט ויש לזה עומק ויש לזה רוחב ואולי זה הזמן להתיר להיות. עוד מעט קצת ואפילו לעבריינים מתירים. ואולי גם אני מותרת. מותרת לי. 

(כשאני פה זה אומר שהכאב מדי. אגב זה הדבר היחיד שזה אומר)  

מכירה צלקות? איך שהעור שלי מצטלק, רואים כל שריטה במפת הגוף. רואים מדי. מפת פציעות. 

בתוך חליפה תפורה מצלקות אין הרבה מקום לזוז 

בקושי לנשום 

וזה מרגיש שכל פסיעה פוגשת מקום פצוע

כל הבל פה  מרטיט כאב מפעם שעכשיו 

מבט מוצף דמעות ומוסט 

הצלקות כבר לא נותנות לי לנשום 

אוליך את האצבע (שלך) לאורך ולרוחב מפת הפציעות המצולקת שלי וכבר לא נותר לנו מקום להיות.  

איתך או בלעדייך. 

ואם הייתי יודעת אז

את מה שהיום 

אני רוצה סם או איזה דרינק ככה טוב משהו חזק שיזיז אותי מהבפנים החוץ ואז אשב ואכתוב את כל הדברים שעפים לי בתוך הראש שרצים לי ככה מצד אחד לצד שני תחרות כלבים רצים במעגל הכל יפלט ממני כמו אל חוף מבטחים כל השאגות שמחרישות אותי ועושות לי רק לשתוק ולשתוק כל המילים שאני לא למדתי להגיד כל הדמעות שעושות לי דג מלוח בבטן הרינג מרוב שאני לא מצליחה לבכות אותן בחיי אני ארד איזה שני קילו אם כל זה פשוט יישמט מעלי ויתפזר בשורות שורות של כתב יד חצי קריא אל תוך מחברת נייר 

ואולי אז אני אבין משהו. אולי אני אהיה בטוחה ויהיה לי שקט ואולי אני אבין.

וכשחזרנו האוויר היה בגלים של קר ואז חם כמו בכינרת ששוחים לעומק וזרמים של קור נעים פוגשים את הרגליים להיות רק גוף במים לתת למים לצייר את מיתאר הגוף איפה אני מתחילה ואם בכלל אני נגמרת מים זה דבר שקורא לי מים זה דבר שקורה לי אני בכלל מפחדת מהעמוקים בעומק שלי אני לא פוחדת בכלל.

שוב אני מסמנת לי ביומן את הימים האלה, את השבוע הזה
שבו זה יהיה אנחנו. זוכרת? 
רוקמת חלומות שכבר התפוגגו, אולי מתוך הרגל.
הנה הגיע יום ראשון הזה באוגוסט
כבר שנה שניה שזה לא באמת קורה

ואני עדיין מחכה.
מחכה לך
מחכה לי.
בלי לדעת אני מסמנת את הימים האלה

על הלוח של הלב שלי
ואז הוא שוב נשבר.
בלי להודות אפילו לפני עצמי

אני כותבת ביומן

על הגוף

על העור
הלב והמעיין. 

ואני מאוכזבת שאת לא, ויודעת שזה לא היה עובד גם אם את כן. 

רוקדות בתוך חליפת משוגעים שתפרנו מצלקות. 

אז מסתבר שאת קוראת פה. אולי הפעם גם תקשיבי. 

לא חיפשתי. לא מחפשת. 

לא חיפשתי. 

לא מחפשת. 

ראיתי מישהו, אני כבר לא זוכרת איפה, שהזכיר לי אותו. ופתאום התגעגעתי לחברות מפעם,

מישהו שהכיר אותי מגיל 16 עוד לפני שההורים שלי התגרשו. 

מישהו שאיתו היתה לי הרגשה שעם כל הדפיקויות שלו, הוא תמיד בעדי. (מה שאצלנו כבר מזמן לא הרגיש).

(שומעת רגע? אולי יותר מהכל, זה הדבר הכי משמעותי פה)

פשוט התחשק לי לשבת איתו לקפה. 

הלואי שיכולנו לדבר על זה. אפילו לצחוק על זה.הלוואי שהייתי יכולה לספר לך עוד. את באמת באמת כבר לא מקשיבה. 

ואם פה את מאמינה למה שכתוב: 

לא היה בזה שום דבר מיני. אפס. מאופס ועגול.  

ולא לא לא לא לא לא כתבתי את הפוסט הזה בשביל שמשהו מזה יכאיב לך. לא.   לא. 

(זה באמת מה שאת חושבת עלי?)

מצטערת שזה טירגר אותך. וואלכ מצטערת. 

חוץ מפוסט לילי  הזוי לא היה פה שום דבר אחר. 

פתאום אני חושבת שאולי את מחפשת משהו לתלות עלי. שיהיה איזה תיקו כזה.  שתהיה לך סיבה. 

אני לובשת חליפה עשויה מצלקות וקוצים, חליפה שתפרנו לי יחד במשך שנים. שמלת הכלולות שלי. 

ובתוך החליפה הצרה הזו אני מתנהלת, מנסה להתרחב ולמתוח מעט את הצלקות, ולשמור על עצמי, לא להישרט מהקוצים.  

ואם זה לא מספיק ברור

את מוזמנת להתקשר.

(בחיים לא חשבתי לכתוב ככה)

פתאום (אחרי כל השנים האלה וכל מה שהיה ומה שלא)

בא לי לפגוש אותך כל כך

והאם יש אפשרות להיות לא- לעומת. 

להיות  עצמי נבט שורש גזע ענפים עלים. ועצמי.

מחפשת שברי זכוכיות ואהבה 

רואה חתיכות ממך פיסות יופי שלך פזורות. 

והגוף עוד זוכר משהו שלא נמחק

גם כשהכל כבר נעלם. 

והאם אפשר להיות לא לעומתך. רק עצמי. האם כדאי. 

אל תוך הלבד הגדול.