מילות הפוסט מאמש מביטות בי בלעג.
לא אמור להיות לי אכפת שאת כבר יוצאת לצוד את הבאה, זו שאחריי, נכון?
כל
יום
ופאקינג
עדיין.
את שומעת??? לא תהיה לך עוד אחת כמוני. שיורדת לך עד שאת מאבדת. שמוכנה לגור בין הרגליים שלך. שמאוהבת עדיין. כל יום ועדיין. שגומרת ומייד פורצת בבכי מתייפח בזרועותיך.
(לא תהיה לי עוד אחת כמוך)
ואני חולמת שאת כותבת לי: את באה איתי במוצש?.
כשיבוא הגל הבא שיאיים להטביע אותי, אני ארצה להזכר ברגע הזה.
ערב והצלחתי לא להזיק לעצמי. החזקתי לא לחפש צרות. לא לקלף את הגלד עד זוב דם. לא לצרוח עד שישרוף הגרון. לא ליילל כמו גורת אדם פצועה.
ערב והצלחתי לא לכתוב לך. כמה שאני מתגעגעת.
כל יום ועדיין.
לאט
לאט
לאט
לאט
חוזרת להאמין.
לנשוך
עד זב דם
שייכאב כל כך.
שלא תכאבי לי.
כל יום ועדיין. את.
אם שמעת
חיית אדם מייללת ביער
זו היתה אני.
כל יום ועדיין.
אני געגוע כאב אהבה.
את.
אשתי אהובתי.
כמו שאת
את
את את
את
לא יהיה לי אף פעם.
לא מחפשת, לא רוצה, לא ממשיכה לשום מקום. רוצה רק שקט.
מדי פעם הגוף תובע רעבונו ומנסה לשבוע ממשהו שאינו את.
כל יום ועדיין. ברגעים שאין לי אוויר אז מנסה לנשום פה כאילו זה את. כאילו זה אנחנו. כאילו יש אנחנו. כאילו היה אי פעם.
את. כל יום. ועדיין.
יש ימים כאלה, שאני מרגישה אותך יותר. יותר מה? יותר קרוב יותר איתי יותר קיימת יותר אפשרית יותר אהבה. יותר אהבה. יש ימים שאני מרגישה שזה כמעט נורמלי שתכתבי לי משהו כזה יומיומי שמתחיל ב יפה שלי, ומסתיים ב רשימת קניות נניח. יש ימים שנראה לי שאני אחזור מהעבודה אל הגוף החם הישן שלך ושזה יהיה בסדר. ממש בסדר. והגוף החם והער שלי יהיה בימים ובלילות עם שלך. יש ימים שזה נדמה לי שאת ממש תיכף תכתבי לי, ונהיה רכות. ימים כמו זה.
כל יום ועדיין. את.
חיה שלא תדע שובע
גומרת שבע שמונה תשע
ועדיין רוצה
אי אפשר להחליף אהבה.
רוצה להיות בעיניך
איך שראית אותי אז. ועכשיו
עדיין אני נמצאת
והאהבה
קללתי עלי. כל מה שהינו הוא רק צל חיוור.
ואני רוצה לבלוע ועוד
אני אהרוס אותך אותי
לא מסתפקת במה שיש
וזה אף פעם
אף פעם
לא יספיק.
בין הברירות לשלם
ולוותר
בחרת שאני אוותר.
ויש טקס כזה (פה מותר לכתוב דברים חולניים, הא?) לפתוח את כל אפליקציות ההודעות, ולחפש אותך.
(ומה יקרה אם תכתבי לי שם? הלב שלי יהפוך למרכבת סוסים דוהרת, ושום דבר טוב לא יצמח לנו מזה. זו האמת. כי כבר קרה. קרה לנו. המרכבה הדוהרת דרסה אותנו. דרסה ופגעה בי, פגעה בך.
וגם אם תכתבי לי באחת מהאפליקציות האלה, שאותן אני פותחת שוב ושוב כמו איזה בייבי ocd וללא שום נחמה מהאקט, שוב תעלה הפגיעות, שוב יציף הרעל, שוב הקול היחיד שיישמע הוא של הגנה עצמית)
יא אלהים כמה געגוע. כמה.
לאישה הכי יפה.
כל יום ועדיין.
ומה אם את קוראת.
זה רק עוד יום חמישי
הירח חורך את העננים
משאירה את הלב המדמם שלי על הרחבה ובורחת.
אף אחד לא בא לרוץ אחרייך ילדה,
להרים את מה שאבד לך כשברחת
להשיב אבדתך.
לומדת בדרך הקשה מה אבד לי ומה אני שווה.
כל יום את. ועדיין.
מדי פעם אני תוהה אם את קוראת.
