התיקון

צמיחה. 

שְׂרִיטָה בַּצִּפָּרְנַיִם עַל הַקִּיר: תְּמוּנַת מַכְאוֹב יָשָׁן.
כַּמָּה יָפִים יְמֵי הַבֶּכִי הָרִאשׁוֹן, כַּמָּה עוֹלִים וּמִתְגַּבְּרִים
הֵם. כְּמוֹ הֲמוֹן הַיָּם שֶׁמִּתְגַּבֵּר וּמִתְעַצֵּם עַד אֵין תִּכְלָה,
וְשָׁב עַל גְּחוֹנוֹ אָחוֹר. וְאֵיזוֹ נִכְנָעוּת יֶשְׁנָהּ בַּטֶּבַע לִפְעָמִים.

הַסּוֹד הַנִּהְיָה בַּגּוּף לְאַט: סוֹד הַצְּמִיחָה.
עַכְשָׁו אֲנִי נוֹגַעַת בְּמוֹ יָדַי וּמַרְגִּישָׁה בִּפְעִימוֹת חַדּוֹת
לְאַט. לְבַדּוֹ יִצְמַח הָאָדָם
וְעֵינָיו לֹא יֵדְעוּ לְעוֹלָם.

תרצה אתר.

את מעדיפה לראות אותי טווס בעולם.

As you wish.

שנה?

פאקינג שנה?

שנה.

פאקינג שנה.

תראי, איבדתי את היכולת לכתוב. 

(עילגת. עוד סיבה לשנאה) 

(למה שוב ושוב ללכת למקום שעושה לי לשנוא את עצמי) 

(אולי תאמיני כעת שכל הכתיבה שלי פה  היא אפשרות להניח מילים)

אני נודדת לרגע, מבטי מוסט,

ושוב חוזרת

כמו מצפן שבור

שתמיד יצביע לאותו כיוון. 

סביבון 

שנופל תמיד על אותה האות.

את. 

הפורקן. 

אלהי אלהים אדירים. 

התנפלנו, להשביע רעב מתהום הגעגוע. כמו חיות הנוהמות ביער.

פרא. אין מילים למה שקרה שם. 

.

יש כתבות כאלה. או יועצים. שיגידו לך למה את לא מוצאת זוגיות. לשפר את הכרטיס שלך באתרי היכרויות (אין לי). 

אין לי צורך ביועצים ממין זה.

אני כבר יודעת.

הרי אין שום סיכוי לשום אחד.ת להכנס ללב שלי. את פה. 

את אומרת: שנה. 

כבר עברתי אבל וכעס וכבר היינו רחוקות כל כך. 

ועדיין. 

ועדיין.

אבל את לא מוכנה לכמעט. כמעט כבר היה לך. 

יש רגעים כמו עכשיו שאני כועסת על זה. למה זה או הכל או כלום.  

יש רגעים שאני רוצה לצלול לתוך זה בלי בלון חמצן, לקעקע אותיותיך אל גופי, שכולם יראו. בשבת אמרת- אולי הייתי צריכה לשים לך קולר. 

אין לי אוויר. 

האם תבואי איתי בצעדים קטנים. 

אם את שומעת.

את רוצה שאהיה אמיצה. 

המון אנשים אמרו לי בשנים האחרונות וואו איזו אמיצה את. על כל מיני בחירות שעשיתי בחיי. או ללכת לטייל לבד, או לריטריט לבד, או למסיבה. 

זה לא אומץ. זה פחד. זה געגוע. זה השריטה הזו בנפש שמעולם לא נרגעת. התאבון של המפלצת הפנימית. 

אומץ זה להיות בתוך החיים שלך ואת בשלי בלי לברוח. 

שתדעי, שאני כמעט שם. 

.

שוב  ושוב את שואלת, מטיחה,  את הפרסומים שלי פה. לא מאמינה לי. 

למה אני לא כותבת במחברת? תראי, אפילו בשביל זה אין לי מספיק אומץ. 

אני כמעט שם. 

כתבת שאת לא חושבת שאכפת לי. אז הנה תראי איך אני מחזיקה את עצמי לא לשלוח לך את התמונה שצלמתי ביציאה מהמספרה עם התספורת החדשה שלי, ולא שולחת לך את המילה הקטנה הזו שלנו (למרות שכתבתי אותה על הקיר של הדסה בן ארי שקיוויתי שתמצאי) ולא שולחת לך געגוע כי אני נזהרת ושומרת עליך ולא רוצה להכאיב לך יותר ממה שכבר כאבת ומבינה שאולי אצלך דברים עובדים אחרת . אבל הנה תראי. את מאמינה לי? 

ואני רוצה ללגום אותך. צמא אינסופי. ללגום את דמעותייך , ללגום את שפתייך,  ללגום את הכוס שלך. איך שהפה שלי בדיוק מתאים לכוס שלך ואיך שאת נותנת לי לזיין אותך ופותחת רגליים יפה. כבר כל כך הרבה שנים ועדיין הרגע הזה מרגש אותי ממש. וגם השדיים שלך. 

ושתדעי שעכשיו זה כל כך הרבה גוף. אבל זה לא רק. 

זה לא רק את שומעת? 

שוב 

גומרת ובוכה. 

כמעט שכחתי איך זה להזדיין איתך.

גמרתי והדמעות והבכי הזכירו לי את הפעם ההיא כשחזרנו וגמרתי והתיפחתי בבכי בזרועותיך.

מה אעשה ורק אותך אני רוצה. 

היתה תקופה כזאת שהאושר בא בזעם. עכשיו תקופה כזאת.

כמה זעם

כמה אושר.

זעם שחור וסמיך אין תשובות לכל השאלות שלי שיחה איתך מתגלגלת לי בראש בריפיט ופאסט פורוורד איזה בלגן. וכמה זמן עוד צריך. שיהיה קצת יותר קל. טיפונת. כבר חשבתי שיותר טוב ופתאום כל הזעם הזה.

עכשיו תקופה כזאת, של אושר בזעם. של לעומת. 

יצור הרסני ודוקר. 

מטומטמת. 

בלילות של ירח מלא או כמעט אני יוצאת לטבול באור הירח ביער 

אין יום ש-בלי את. 

אין יום שאני לא חושבת אולי היום. 

אין לילה שאני לא שואלת

אולי יכולנו.