בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

התיקון

לפני שנתיים. 5 בדצמ׳ 2018, 20:33

יסמין מבשם את הערב שלי. ושלך? הריח הזה הוא שלך, נצח. 

יש צלקות שישארו לתמיד. ויש דבר אחד שאני לא יכולה לסלוח עליו. ממרחק הזמן והמקום. 

אני כבר הרבה יותר טוב. 

לפני 3 שנים. 16 באוג׳ 2018, 11:32

והיא הזמנה למות כדי לחיות 

 

 

 

 

לפני 3 שנים. 29 באפר׳ 2018, 15:33

המילים לא נענות לי. רק אכזבה צורבת ותהום פעורה ושריון מגואל וכעס חורק שיניים וצורך לברוח. או שסיפרת גם על המקום אליו אני בורחת? ניצחת. הבסת אותי. אני מוותרת על האפשרות להכות במילים. בתמונות. עשיתם את זה כל כך טוב עד עכשיו. 

זכותךָ. זכותךְ. אני שומרת על הזכות האחרונה שנותרה לי. 

 מי יצטער בלכתי? 

לפני 3 שנים. 28 באפר׳ 2018, 17:25

וברגע של שפיות זמנית, היא מנסה לחשוב מה זה היה לה. וכל המילים הפומפוזיות האלה של להתפרק ולהתרסק ולהתמסר. על הטיותיהן השונות. מה כל זה. מציאות או אשליה. עדיף לחשוב שזו אשליה. 

עם זאת, יש דברים מציאותיים. החרדה ששוכנת לה בגרון מדי לילה. לתוכה נדחס הגוף כולו. הצורך הזה, שאותו היא מצליחה לגמד לכדי צל, לכדי רמז. קשה להגדיר מהו הצורך, אולי ביקום מקביל קוראים לו חיבוק. למשל הבוקר, עת התעוררה בשעה סבירה אך לא מוקדמת בעוד שאר בני הבית צוהלים. גופה היה נוקשה מעט מארועי יום קודם והתחשק לה לקום, כך (לא מסורקת-לא מאופרת-לא מושכת) בדיוק כפי שהיא, בעינים מצומצמות של התעוררות בלתי דחופה, ולהיאסף לתוך חיבוק שאינו דורש, שאינו על תנאי, שהוא עוטף ומנחם ונותן לה להתחבא עוד רגע מהעולם ולהקשיב לפעימות הלב שמנגד.

יא אלהים כמה שהיא מתגעגעת. והאם עוד אפשר להתלבט בין מציאות או אשליה. ומה היא היתה נותנת בעבור עוד רגע אחד. אשליה. 

לפני 3 שנים. 28 באפר׳ 2018, 14:31

וזה מתיש. מלחמת התשה. הם צונחים באפיסת כוחות כמו עלים גדולים של שלכת בניו המפשייר. וגם היא מותשת, ומבקשת שכל זה יניח לה. איזה קסם הוטל בה. או קללה. ההגיון קובע שהוא רשע. אכזר. הלב לוחש: אוהב. אוהבת. ומטפטף את עצמו במבוכה דרך הנקבים. יש דברים שהיא היתה רוצה להגיד, אבל אין איפה להניח אותם. פשוט אין. 

לפני 3 שנים. 27 באפר׳ 2018, 22:21

והיא רוצה לצרוח. לצרוח. כלכך חזק, שיגיע עד המקום הרחוק הזה שהוא נמצא בו. היא עברה שם פעם וזה חרט לה עוד סימן על הלב. 

הלב וההגיון מחליפים מבטים ויודעים שברגעים האלה שניהם מיותרים. או מפסידים. יודעים שזה רגע כזה שבו כדאי להגן על כל מה שיקר לך, שלא יפגע עם ההוריקן הזה. כשהקול האילם הזה רועם בתוכה. צורב את דרכו החוצה בדממה ומבעיר את הכל בדרך. 

מאוחר מדי לנסות לדבר בהגיון. מאוחר מדי לרכך את הלב. חיצים שנשלחו כבר אי אפשר להחזיר. כמו בים, להוריד את הראש ולצלול עד הגל הבא. 

הנה, זה מתחיל. תחזיק חזק שם. רוב הזמן זה מרגיש כאילו כלל לא אכפת לך. אולי מוטב. 

לפני 3 שנים. 27 באפר׳ 2018, 21:50

לרגע מיותם אחד, הלב סימן לעצמו ניצחון. איזה נצחון עלוב. ההגיון היה רוצה לשמוח לאידו של הלב, אבל אפילו הוא בקולו הצורמני התכווץ למראה הצלקת ההיא שנפערה שוב. היה נדמה להם שהצלקת הזו החלה להרפא או שאולי לא יגיע מי וישלח בה מילות-סכין. לא תמיד קורה מה שנדמה.  

וככה עמדו שניהם, ערומים, מקולפים, חשופים ופגיעים כל כך. כמו שהיא. בדיוק כמו שהיא. היא. מה היא לא היתה נותנת תמורת רגע. מלחמה אבודה. 

 

 

 

 

הפחד. כן, פחד. הבדידות. הגעגוע. השאלות. הקצוות. החלומות. הסיוטים. התמונות. הזמן. המילים שאין איפה להניח. חייבת בודאי להיות דרך. אפשר להשתגע ככה. אפשר ללכת לאיבוד, ולא לחזור. 

לפני 3 שנים. 27 באפר׳ 2018, 20:38

דופק על מאתיים. צבר מילים מבולבלות. קורעות. למי אתן קוראות? חידות. אתה מכאיב לי. 

לפני 3 שנים. 26 באפר׳ 2018, 21:48

וחוסר הידיעה הזה הטריף אותה. כמו גירוד בלתי פוסק. כל הזמן כל הזמן כל הזמן. מה זה בכלל משנה אמר לה ההגיון. לא אכפת לי מהגיון, אמרה היא חזרה. רגע, תקשיבי. הוא ניסה שוב. הרי, אם לא-זה יכאב נורא, ואם כן זה יכאב. נורא. היא ניערה את ראשה והפסיקה להקשיב. המלחמה הנטושה בין ההגיון ללב. אויבים ותיקים שמכירים את נקודות התורפה אחד של השני. אולי הם בכלל מאהבים. 

מה היא היתה נותנת תמורת שעה. חמש דקות. רגע. משהו. אות חיים. סימן. מה באמת היא היתה נותנת? שוב ההגיון מנסה להשתלט. ואיזה קול צורמני יש לו. היית מסכנת אותו? אותך? סתם רומנטיקה מטופשת. בכל הויכוחים עד כה ההגיון יצא וידו על העליונה. אם אפשר לקרוא לתהום שבו היא נמצאת-עליונה. ואם אפשר לקרוא לפעילות הזו שסוחטת אותה ויכוחים. האמת שהיו כמה רגעים שבהם הלב הצליח להתמתח ולהתרחב ולמלא חלקים כל כך גדולים שלה, שההיגיון נדחק והתכווץ עד שתעבור הסערה. ההגיון הרי הוא כמו נייר, איך שמתחיל הגשם הוא נעלם. לפעמים היא שואלת את עצמה האם היא מצטערת על אותם הרגעים האלה, של נצחון הלב. ההגיון אומר שחבל שהם היו, שהם היו טעות מסוכנת ומטופשת. הלב? עסוק בלאחות את הרסיסים שהתנפצו אי אז, כשהוא ניצח. 

 

 

לפני 3 שנים. 25 באפר׳ 2018, 21:49

 

אני בדרך להגשים חלום. וזה גם יומולדת לנצח. איך להגיד? העולם לא תמיד זורם עם החלומות שלי. אוטובוס, תל אביב. אלהים, איזה יום גרוע לתחבורה ציבורית. מישהו פתח את הברז למעלה ושכח לסגור. מזל שלא קר.

אני נכנסת לחנות נוטפת. לא, סוטים. לא זה. המוכר מציע לי נייר לניגוב ומצביע על החזה שלי בהיסוס. אנו מבינה שחולצת הבד שלי נהייתה שקופה וצמודה בגלל הגשם. לא אכפת לי.

בחנות עומד ריח דחוס כזה. והכל צפוף ועמוס וצבעוני ומפתה. להושיט יד ולגעת, למשש, לבחון. האנשים בחנות מדברים עברית במבטא נוקשה של ארץ אחרת. ועוד שפות. כשהייתי ילדה הסתובבתי באזור הזה יותר, וכבר שנים לא. שאלתי אם יש להם את החלום שלי. טוב, לא שאלתי ככה. ביקשתי לראות את הצבעים. לחלומות יש צבע?

אומרים לי שהחלום שלי נמצא במחסן. לא מפתיע. זה לא משהו ששמים בחזית החנות או בחלון הראווה. ביקשתי ללכת למחסן לראות את הצבעים ואמרתי שאני ממהרת ועובד החנות מקלל על חוסר הסבלנות שלי לאור הגשם הנוטף.

המחסן נמצא ברחוב סמוך, בבניין ישן. קורות פלדה חלודות חשופות כמו צלעות של שלד. טיח מתפורר. אריחי הרצפה מטונפים, מעידים על זוהר שנס ליחו. מקומות כאלה אני אוהבת. מולי גרם מדרגות רחב בראשו מנורה מאירה באור צהוב-חולני ציור קיר מושקע. בציור דמות שועל-אדם ולידו כמה סמלים, חרב, לב אדם פועם. על גרמי המדרגות המקבילים מוקרנת עבודת וידאו ארט שמריצה תמונות פריקית בשחור לבן. פרוזה תלויה על הקירות. (עיין פוסט קודם). כמה טוב שהחלום שלי מאופסן יחד עם כל זה. זה ישמש אותי היטב.

אנחנו נכנסים לחדר צדדי ואני ניגשת לבחור צבע. אני גם ממששת, מריחה, מותחת. עובד החנות בינתיים מספר לי על המשוגעים ששייכים למיצג הטירוף שראינו מחוץ לחדר. אני מחייכת אליו ורוצה להגיד: הי, גם אני משוגעת. ונזכרת בחולצה הרטובה מדי שלי. אני חושבת שהוא כבר הבין שמשהו אצלי לא בסדר. הוא סופר בשפה זרה ונוקב מחיר. אני משלמת וממהרת לצאת חזרה לגשם, כאילו שלא ייתחרט שמכר לי. כאילו שלא אתחרט שקניתי. אני שוב קצת בורחת. שוב אוטובוס, פקקים מטורפים, רטובה, רעבה. אני מצמידה את הפנים לחלון האוטובוס הלח וחושבת: יש לי שקית עם חלום ביד.