"מגע הוא הדרך הכי טובה להזכיר לגוף שהוא קיים".
היום בבוקר נזכרתי בכפות הידיים שלך. בכף היד, האצבעות, הציפורניים-המסודרות-תמיד. העור, הקמטים. לא דווקא כי הן חלק מאוד יפה שלך. רק כי הן שלך.
לכמה קצוות יכול להמתח געגוע, על פני כמה יבשות וימים. וימים.
הפעם הזו אני לא סופרת. רק מרגישה.
כל יום את.
וכל מה שעבר עלי ובי. ועדיין.
אתמול העזתי לעצור ליד הבית.
ידעתי שאת שם.
לשבריר ראיתי אותך
עם הקפוצון על הראש
והבנתי מה הכאב שמרגישים
כשהלב מחסיר פעימה.
מחסיר והיא לא חוזרת.
את האישה
הכי יפה
את ועדיין.
השקדיות כורעות תחת הלובן.
ואת. ועדיין. כל יום.
תחתית הבטן שלך קוראת לי , ערוותך
להניח לחי שפתיים לשון.
כל שנה בעומק החורף ניצתים בה החיים. הקליפה כמו עור נמתחת, וגוון ירוק נמהל באפור ששקע בלהט הקיץ. מה עולה בה, הענפים שולחים אצבעות גרומות ועורגות לשמים של ינואר. ניצני קט מופיעים והיא חסרת נשימה. ניצנים לבנים ורודים סגורים מתמלאים מאיזו תשוקה בלתי נראית, גודשי כותרת וצוף. הדופק עולה, משהו מחכה. ועוד רגע. והיא מוכנה להתפקע, מוכנה להציף את האור, לפתוח בכל הכח את כולה פרחיה עלי כותרת פשוקים מנושקים לרוח.
כל שנה מחדש השקדיות בסיבובים בדרך לעין כרם בעונה הזו מזכירות לי אישה שניה לפני שהיא גומרת.
לילה טוב וחלומות מתוקים לכל האהובים הבלתי אפשריים שלי.
הירח מחסירה
אני מדממת במורד הירכיים
כמעט עצרתי ליד הבית שלך
איפה את איפה את איפה את
ואיפה אתה שאנעץ בך ציפורניים ושיניים
מייללת כמו זאבה
חושבת מהראש כותבת מהלב
הצלחת מלאה תבוא רעב
אחרי הערק.
מחזיקה את עצמי לא לשלוח לך את השיר שהיה תמיד שלך.
בן של אלף זונות הגעגוע הזה.
מזדחל אלי בטפטוף בלתי נראה, מישהו שכח לסגור עד הסוף איזה ברז.
וים נקווה בי.
ואני חיה של ים, חיה של מים. וגעגוע-מים עוטף אותי מכל צדדי ואין למעלה ואין למטה ויש רק את. את ומה שהיה לנו פעם. ממאנת להניח ליופי שהיינו לבלות. רוצה להלך ברחובות ולקרוא איפה את אהבתי. איפה האהבה ומה עשינו לה.
והיבשה. הזו היציבה, הזו שהיא לי בית. היבשה בה אני נאחזת בקצות ציפורניי ולא נותנת לים לקחת אותי.
הבית שלי שביבשה לוחש לי במתינות של אדמה. מחכה שאשוב ממסעות הגעגוע-ים. לא ים, מעיין.
הוא לוחש לי אדמה.
בן של אלף זונות.
וחמישי.
ואת. ועדיין. כל יום.
אני רוצה להושיט יד אל גופך, במורד הצוואר שלך, אל עצמות הבריח. אל תאומי הצביה המופלאים, לעטרות הכהות והפטמות הגדולות הזקורות שלך. לחפון ולטמון את ראשי ביניהם. לרדת אל הבטן הקטנה הרכה ובשיפוליה ערוותך הכי יפה שראיתי מימי.
את ועדיין.
כל זאת ו
אני רוצה לקבל זין.
את ועדיין.
ביום ההולדת שלך, שהיה קצת לפני שאת ואני כבר לא, כתבתי דברים שאני אוהבת בך כמניין שנותייך. כמו כל שנה.
מאז שאת ואני כבר לא, מעולם לא שלחתי לך את זה.
מתגעגעת לכל אחד מהדברים האלה. ועוד. ריח של קפה. תנועת גוף. שיר. שמש.
הזמן והגעגוע המטופשים והגוף הכמהה,
חוברים להשכיח ממני את הרעל ששחה ביננו, מנסים לצייר רק את האהבה. ועוד איזו אהבה. שלא מהעולם הזה. וכמוה גם הרעל.
שוחה בגעגוע, מתמסרת ונותנת לו להציף אותי, עד כדי שמדמיינת קפסולה שאינה בשום זמן ובשום מקום
שבה
את
ואני.
כל יום ועדיין.
באנו, חושך.
לגרש אור דוקר ומסמא
לטבול ולדפן את עצמי
בחושךזפת דביק ונעים
מבפניםהחוצה
לפקוח מבט בהיר לתוך חושך
לקחת מחקחושך ולמחוק פגמים
מתכסה בשמיכת חושך ונוגעת בעצמי
נר דקיק שמונה יעידו את הבגידה
אפשר לקנות חושך על משקל
חושך על מקל חושך בגביע
תארזו לי קצת חושך לטייק אווי
אני כבר אוכל אותו בבית
עיוורון מרפא לעינים טועות
באתי, חושך. קח אותי אליך. שחרר אותי מעט מהאור תן לי את חמודותיך צפונותיך ספר לי סיפור על אהבה וחושך נרקוד ריקודחושך ונתעלס תן לי לראות בעינים עצומות אולי אני יפה?
הפעם אני.
תמיד את.
