|
|
|
אם שמעת אישה מייללת כמו חיה פצועה ביער שליד ביתך הלילה. זו היתה אני.
אני חושבת שאמרת לי ולא חלמתי את זה בתוך סיוט, שפתחת פה ניק. לא שאלתי לשמך.
ולא, זה רק בחמישי. זה ככה כל הזמן.
שמע ה קולי אקרא
וחנני וענני
.
לרגע אחד קיבלתי חנינה מכל מה שהיה כאן קודם.
קטעי שיחה, חצי מבט.
האם יש סיכוי?
ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי
ואזבחה באהלו זבחי תרועה
RIP
הויברטור שלי
כי יצפנני ביום רעה, יסתירני בסתר אוהלו, בצור ירוממני.
.
ומסתבר שאפשר.
אפשר להיות כל כך מכוסה, כל כך מוסתרת. כל כך עטויית שריון. כל כך הרבה כיסויים.
ואז ככה לא מרגישים. עייפות, אהבה, חומרים. לא מרגישים גוף שבא אל גוף.
לא מרגישים חזק, לא מרגישים חלש.
הכל ליד, הכל כמעט.
.
מה זה היה שניפץ לי את הכל אי אז. אני כבר לא זוכרת. או מעולם לא ידעתי.
אחת שאלתי מאת ה, אותה אבקש.
שיבתי בבית ה כל ימי חיי, לחזות בנעם ה ולבקר בהיכלו.
.
אחת רק זו.
לשים ראש לרגע. להרפות על אמת. להישען.
להרגיש בבית.
לתת למישהו לבקר את ההיכל שלי, לצאת לסיור מודרך וחד פעמי. כל ימי חיי.
אם תחנה עלי מחנה, לא יירא ליבי
אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח.
.
לרוב נלחמת. מלחמות מיותרות בתחנות רוח.
לרוב לא בוטחת.
(מנסה למנות את האנשים שבהם אני ממש בוטחת, ככה על אמת,
ומה בדיוק קושר ביניהם)
(אלה שאני יודעת שלא יעזבו אותי, נו מטר וואט)
.
לאחרונה אבד לי אחד הבטחונות האלו. בטחון באדם. איזה בור זה מייצר, ואיזה מלחמה זה מביא בשעריי.
.
ואי אפשר בלי המלחמה האמיתית שפה בחוץ. זו שנערים.ות יפי פנים בה. זו שהותר לפרסום בה. זו שכבר אין לאן לקחת את עצמנו מרוב צער.
704. 💛
בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי,
הם כשלו ונפלו
(אני כבר לא יודעת אם)
בסוף הכל הוא מבפנים.
הרקבון, המחשבות הרעות, הביקורת, השלילה.
זה משתקף באלף מראות נשברות וחלקי צלילים לועגים.
יש אמירה ניו אייג'ית כזו: אם תאהבי את עצמך מספיק בלה בלה.
אני לא חושבת שזה נכון.
אולי אף אחד אף פעם לא אהב אותי מספיק.
לדוד ה אורי וישעי ממי אירא
ה מעוז חיי ממי אפחד
ממה אני באמת מפחדת.
מפחדת להרגיש, להיות נלעגת. להיכשל.
להגיד אמת. להיות חלשה.
לטעות.
בגלל זה בחרתי במקצוע שהטעויות בו עולות בחיי אדם. להצדיק את המנגנון המעוות הזה שכובל אותי.
בגלל זה לא אומרת אמת.
מוכנה הכל רק לא.
עוד מעט ימלאו 7 שנים לערב שבו פגשתי אותך. הערב ששינה את חיי.
שאחריו נופצו חיי בפטיש ושמו אהבה. ואיזו אהבה.
אני עדיין נשרטת מהשברים.
(הילדים שלי עוברים לגור בעיר אחרת, רחוק ממני. לא נושמת מרוב כאב)
כן, את האישה הכי יפה
כן, אני חולמת על השדיים שלך
כן, אני עדיין מדמיינת את הרכב שלך פה בחניה. ואת איך שאת גומעת. ורוקדת. ורקותייך בשנתך.
כן, רציתי את החיים איתך.
התעייפתי מהיות ירח סביבך. כל הזמן לחפש אותך. כל רכב שבא מולי. או 3 פעמים לעבור ליד הבית שאת נמצאת בו.
7 שנים. אם הבאות יהיו רעות מאלה, אבדתי.
7 פאקינג שנים.
אני משחררת אותך.
אני משחררת אותי.
אני אלמד , כרגיל בדרך הקשה, איך עושים את זה.
עוזבת ידיים ונופלת בצניחה חופשית אל מה שיהיו חיי.
(הניק הזה יעלם אל תוך המצולות.)
ובעצם, שנותיי איתך ובעיקר בלעדייך. לימדו אותי שכל הגעגוע הזה, האהבה הזו שלי,
לא מביאים אותך.
יש בך, בי, בנו,
משהו שאולי אפילו דוחה אותך ממני כשאני ככה.
אני דוחה אותך כשאני ככה. טובעת בים של געגוע. את לא תבואי להציל את האני הטובעת בים של אי אהבה. אסור לי להזדקק אליך כי אז את בורחת. נסה על נפשך. גופך. ליבך.
וכשאני אתיישר, אזדקף, ואולי אפילו אפגוש גוף, באמת או בפנטזיה
זה יהיה הדבר שאליו את תסבי מבטך. ליבך. גופך.
אם אני אתחיל לכתוב פה על אחרים. אחרות. אהבות אחרות. גופים אחרים.
לא הדמעות שלי, לא הגעגוע, לא הכמיהה. ריח הבשר יביא אותך.
ואז,
אז אני כבר לא אהיה.
איזה לופ אינסופי. כמה זה דפוק. כלבים רצים אחרי הזנב של עצמם.
היו פעמים שדיברת על שינוי. הלוואי. הלוואי שזה היה אחרת. שאפשר היה.
(פה אי אפשר לכתוב עדיין. אי אפשר לכתוב אלוהימה.
כשאני ככה, כועסת על השיט הזה)
