|
|
|
והאם יש אפשרות להיות לא- לעומת.
להיות עצמי נבט שורש גזע ענפים עלים. ועצמי.
מחפשת שברי זכוכיות ואהבה
רואה חתיכות ממך פיסות יופי שלך פזורות.
והגוף עוד זוכר משהו שלא נמחק
גם כשהכל כבר נעלם.
והאם אפשר להיות לא לעומתך. רק עצמי. האם כדאי.
אל תוך הלבד הגדול.
להיות עוגן. ומספיק גם רק נקודה אחת להישען בה. לנשום בה.
ולהסכים להילקח.
כוס יין אל מול ירח מטורף.
בגוף אני מבינה.
סומאטיק אקספיריאנס.
מסתבר שרוב הזמן פחדנו.
פחדנו להיחשף להיפגע להתקרב להיות מדי להתגלות
אני רק עכשיו מבינה את זה
שהלכנו לישון פחד
ושתינו קפה פחד
ודיברנו
פחד.
ביחד פחד.
והפחד כמו שהוא יכול הוליד מרחק ופגיעות ואשמה.
רק להזדיין היינו בלי פחד. כחיות.
תגידי פרא את בכלל זוכרת מה היה לפני הפחד?
אל הכאב הזה השורף
אולי אני בעצם לא יכולה בלעדיו
כשהכל בוער ואי אפשר לנשום
ואני לצרוח לשרוט לצלול
לשמוע את הקולות המחייכים צולפים בי
נסדקת אל החושך
מה נעשה עם המרחק את שואלת.
(יש דברים שאפשר לראות רק ממרחק. זה מרגיש לי ככה כבר כמה חודשים, שהטקסט פתאום קרוב מדי ואני צריכה להרחיק. אומרים שזה בא אחרי 40.)
או כמו בקונטקט,
נלמד
לפרק ולהרכיב.
אני ישנה וליבי ער
אני לא ישנה
והלב שלי כל הזמן ער
אליך עליך
יפתי כלתי יונתי
אין מקום פה בכלל
זוזי קצת טיפונת
שיהיה קצת
את פה בכל מקום
נמצאת במאת האחוזים של את אני
הגעגוע טורף אותי
ובחרתי בזה
בזה בחרתי
אני כבר לא ממהרת
זה פשוט הלילה הזה
ואני בחוצו
והכוכב שנפל בדיוק באמצע המשאלה
ואת.
הכל. מזכיר. לי. אותך.
אותך. לי. הכל. מזכיר.
מזכיר. אותך. לי. הכל.
האם גם את. ומה זה משנה.
המקומות שבהם אני מרשה לעצמי להרפות ולצלול אל הכאב
הם יפים כל כך.
הם חיים וחורכים וצורחים
וכל כך יפים.
אני שמה לי חושך ומוזיקה
ונותנת לכאב הזה לשטוף אותי
מבפנים החוצה ומהחוץ אל הבפנים
ושוב
כמו לטבוע בגלים
כמו לטבול במקווה
ולצאת ממנו
טהורה.
את אפפעם לא הבנת את הצורך הזה שלי לשרוט את עצמי ככה.
אלהים כמה אני מתגעגעת.
את לא קוראת את מה שאני כותבת לך כאן. איך, תגידי לי, איך.
הפרטנר שומר שלא תתרסק.
