אבל למה, אישה יפה,
למה אם את יכולה לתת סטירה שתעשה לי לגמור כמו ברק ורעם
את נותנת אחת סתם, סטירה מבוזבת.
נכון, את לא חייבת לי כלום. ואני גם לא לך. ולכן מותר (ואף כדאי) לגוף שלי להיות מחובק, לשפתיים שלי לפגוש שפתיים אחרות לרגע. (בלי לשון)
את שלך אני לא פוגשת.
כרגע.
עד שאלוהימה. עדיין.
גוף מחובק.
נשיקה קצרה על השפתיים.
אפשר לנשום.
ולבכות.
(מעכשיו זה תמיד יהיה ריק ככה?)
הייתי צריכה לקחת בחשבון שאם אני מושיטה לך את הלחי
יכול להיות שאקבל סטירה.
(ולא כמו הסטירה ההיא שנתת לי במפתיע, בפעם האחרונה שהזדיינו. זאת שעשתה לי לגמור באורגזמה מתגלגלת מטורפת)
מילות הפוסט מאמש מביטות בי בלעג.
לא אמור להיות לי אכפת שאת כבר יוצאת לצוד את הבאה, זו שאחריי, נכון?
כל
יום
ופאקינג
עדיין.
את שומעת??? לא תהיה לך עוד אחת כמוני. שיורדת לך עד שאת מאבדת. שמוכנה לגור בין הרגליים שלך. שמאוהבת עדיין. כל יום ועדיין. שגומרת ומייד פורצת בבכי מתייפח בזרועותיך.
(לא תהיה לי עוד אחת כמוך)
ואני חולמת שאת כותבת לי: את באה איתי במוצש?.
כשיבוא הגל הבא שיאיים להטביע אותי, אני ארצה להזכר ברגע הזה.
ערב והצלחתי לא להזיק לעצמי. החזקתי לא לחפש צרות. לא לקלף את הגלד עד זוב דם. לא לצרוח עד שישרוף הגרון. לא ליילל כמו גורת אדם פצועה.
ערב והצלחתי לא לכתוב לך. כמה שאני מתגעגעת.
כל יום ועדיין.
לאט
לאט
לאט
לאט
חוזרת להאמין.
לנשוך
עד זב דם
שייכאב כל כך.
שלא תכאבי לי.
כל יום ועדיין. את.
אם שמעת
חיית אדם מייללת ביער
זו היתה אני.
כל יום ועדיין.
אני געגוע כאב אהבה.
את.
אשתי אהובתי.
כמו שאת
את
את את
את
לא יהיה לי אף פעם.
לא מחפשת, לא רוצה, לא ממשיכה לשום מקום. רוצה רק שקט.
מדי פעם הגוף תובע רעבונו ומנסה לשבוע ממשהו שאינו את.
כל יום ועדיין. ברגעים שאין לי אוויר אז מנסה לנשום פה כאילו זה את. כאילו זה אנחנו. כאילו יש אנחנו. כאילו היה אי פעם.
את. כל יום. ועדיין.
