ובעצם, שנותיי איתך ובעיקר בלעדייך. לימדו אותי שכל הגעגוע הזה, האהבה הזו שלי,
לא מביאים אותך.
יש בך, בי, בנו,
משהו שאולי אפילו דוחה אותך ממני כשאני ככה.
אני דוחה אותך כשאני ככה. טובעת בים של געגוע. את לא תבואי להציל את האני הטובעת בים של אי אהבה. אסור לי להזדקק אליך כי אז את בורחת. נסה על נפשך. גופך. ליבך.
וכשאני אתיישר, אזדקף, ואולי אפילו אפגוש גוף, באמת או בפנטזיה
זה יהיה הדבר שאליו את תסבי מבטך. ליבך. גופך.
אם אני אתחיל לכתוב פה על אחרים. אחרות. אהבות אחרות. גופים אחרים.
לא הדמעות שלי, לא הגעגוע, לא הכמיהה. ריח הבשר יביא אותך.
ואז,
אז אני כבר לא אהיה.
איזה לופ אינסופי. כמה זה דפוק. כלבים רצים אחרי הזנב של עצמם.
היו פעמים שדיברת על שינוי. הלוואי. הלוואי שזה היה אחרת. שאפשר היה.
(פה אי אפשר לכתוב עדיין. אי אפשר לכתוב אלוהימה.
כשאני ככה, כועסת על השיט הזה)