התיקון

ובעצם, שנותיי איתך ובעיקר בלעדייך. לימדו אותי שכל הגעגוע הזה, האהבה הזו שלי, 

לא מביאים אותך. 

יש בך, בי, בנו, 

משהו שאולי אפילו דוחה אותך ממני כשאני ככה.

אני דוחה אותך כשאני ככה. טובעת בים של געגוע. את לא תבואי להציל את האני הטובעת בים של אי אהבה. אסור לי להזדקק אליך כי אז את בורחת. נסה על נפשך. גופך. ליבך. 

וכשאני אתיישר, אזדקף, ואולי אפילו  אפגוש גוף, באמת או בפנטזיה

זה יהיה הדבר שאליו את תסבי מבטך. ליבך. גופך. 

אם אני אתחיל לכתוב פה על אחרים. אחרות. אהבות אחרות. גופים אחרים. 

לא הדמעות שלי, לא הגעגוע, לא הכמיהה. ריח הבשר יביא אותך.  

ואז,

אז אני כבר לא אהיה. 

איזה לופ אינסופי. כמה זה דפוק. כלבים רצים אחרי הזנב של עצמם. 

היו פעמים שדיברת על שינוי. הלוואי. הלוואי שזה היה אחרת. שאפשר היה. 

(פה אי אפשר לכתוב עדיין. אי אפשר לכתוב אלוהימה.

כשאני ככה, כועסת על השיט הזה) 

רגעים שאני טובעת בגעגוע הזה. בהשתוקקות. ב- אני אעשה הכל רק להיות איתך. יחד. מה זה יחד? 

בהתחלה בקלות הייתי מרימה ראש, חוזרת לנשום אוויר מלוא ריאות. כמה שניות של סרט מותח שבו הגיבור טובע ואז הנה הוא מרים את הראש ולוקח שאיפה עמוקה ורטובה. 

כבר עובר זמן והייתי מצפה שזה יהיה אולי קל יותר? הצלילות כבר באות לעיתים רחוקות יותר, כבר לא כל רגע. השיער נדבק לי לפנים, הבגד צמוד על הגוף, והאפשרות להעלות את הראש מהמים קשה לי. בהילוך איטי עינים פקוחות אני טובעת בגעגוע ואין מי או מה שימשה אותי משם. 

השבוע תהיה מסיבת יומעצמאות. הפעם שבו ראיתי אותך לראשונה לפני... כמה שנים? מתקרב לעשור? 

המסיבה שהתחילה לי הכל.

אני זוכרת מה לבשת. זוכרת איך רקדת.

ואני יודעת שאני אוהבת אותך היום הרבה יותר מאשר אז. ואת האהבה הזו שלי, את המילים שלי, את הגוף שלי, את לא רוצה לקחת. 

עד שאלוהימה. עד שהיקום. עדיין. פאקינג הל עדיין. 

כמה זמן כבר עבר? 

אומרים חודש לכל שנה. אבל ממתי מתחילים לספור ועד מתי. ועד בכלל. כמו שאפילו  עוד לא התחלתי. 

עד מתי אעשה דברים, או לא, בגלל שאת.או בגלל שאת לא. 

את לא. 

את לא יוצאת לי מהראש, מהורידים, מהלב, מהגוף. מהכוס. 

נוסעת בלילה בכבישים המוכרים המובילים לביתך, הרכב חדש ולא מכיר את הדרך אבל הלב לא שוכח. 

אני חושבת על המשפט הזה שקראתי בספר: אני עוד לא שם ואין לי איפה שאני כן. אולי גם זה קשור לזמן. 

את גוף אהבה שלי. לב ומעיין. 

עד ש. אלוהימה. ועדיין כל יום. 

נדבר אמת.

עד שאלוהימה. ועדיין. 

אבל למה, אישה יפה, 

למה אם את יכולה לתת סטירה שתעשה לי לגמור כמו ברק ורעם  

את נותנת אחת סתם, סטירה מבוזבת.

נכון, את לא חייבת לי כלום. ואני גם לא לך. ולכן מותר (ואף כדאי) לגוף שלי להיות מחובק, לשפתיים שלי לפגוש שפתיים אחרות לרגע. (בלי לשון) 

את שלך אני לא פוגשת. 

כרגע. 

עד שאלוהימה. עדיין.  

גוף מחובק. 

נשיקה קצרה על השפתיים. 

אפשר לנשום. 

ולבכות. 

(מעכשיו זה תמיד יהיה ריק ככה?) 

הייתי צריכה לקחת בחשבון שאם אני מושיטה לך את הלחי

יכול להיות שאקבל סטירה. 

(ולא כמו הסטירה ההיא שנתת לי במפתיע, בפעם האחרונה שהזדיינו. זאת שעשתה לי לגמור באורגזמה מתגלגלת מטורפת)

מילות הפוסט מאמש מביטות בי בלעג. 

לא אמור להיות לי אכפת שאת כבר יוצאת לצוד את הבאה, זו שאחריי, נכון? 

כל

יום

ופאקינג

עדיין. 

את שומעת??? לא תהיה לך עוד אחת כמוני. שיורדת לך עד שאת מאבדת. שמוכנה לגור בין הרגליים שלך. שמאוהבת עדיין. כל יום ועדיין. שגומרת ומייד פורצת בבכי מתייפח בזרועותיך. 

(לא תהיה לי עוד אחת כמוך)

ואני חולמת שאת כותבת לי: את באה איתי במוצש?. 

כשיבוא הגל הבא שיאיים להטביע אותי, אני ארצה להזכר ברגע הזה. 

ערב והצלחתי לא להזיק לעצמי. החזקתי לא לחפש צרות. לא לקלף את הגלד עד זוב דם. לא לצרוח עד שישרוף הגרון. לא ליילל כמו גורת אדם פצועה. 

ערב והצלחתי לא לכתוב לך. כמה שאני מתגעגעת. 

כל יום ועדיין. 

לאט

לאט

לאט

לאט

חוזרת להאמין.