התיקון

שהערב

ככה 

פה

עכשיו

את נפרדת ממני. 

והולכת. 

מקום אחד, להיות בו פשוט אני. 

מישהו, או מישהי אחת, שיצליחו לעמוד שם איתי. רק לנשום. 

מעורערת כבר כמה ימים, הכל מתהפך לי. רואה את עצמי באלף מראות. 

רוצה לשכוח כל מה שגיליתי, לחזור לימים לפני

שהלכתי לאיבוד. 

ואם אין מי שישמע

אז זה פחות כואב? 

אני כבר כל כך נפרדת

שסוף סוף הבנת כמה חזק את צריכה לזיין אותי. 

לפרק ולהרכיב מבפנים. 

בהיסח הדעת, ממש בטעות. בוקר גשום בעיר גדולה. כבר מלא זמן תיכננתי להגיע הבוקר לבית קפה הזה. דמיינתי את הבוקר החורפי שיהיה לי. 

יושבת פה עכשיו וכל מה שאני רוצה זה שתשבי פה איתי. ואז תוקף אותי זיכרון שבעצם כבר היינו פה. היינו כל כך ביחד. ודיברנו על הסינרים של המלצרים. ופגשנו פה במקרה חברה שלך שראתה אותי ואמרה וואו איזה יפה היא. 

אני הייתי אז יפה כי אהבת אותי כל כך. האהבה שלך קרנה ממני, כמו שמש וירח. 

אני נפרדת ממך כבר כמה חודשים. 

בהתחלה הייתי כותבת לך. אחר כך במקומות שאני יודעת שאת רואה. 

ועכשיו פה. 

את לא קוראת.

עד כמה אני נפרדת ממך?

עד שאני מדמיינת שתישאר לי רק החזיה הזו שלך זו שאני לובשת עכשיו וזה כל מה שיישאר. עם הריח והטעם שלך. וכמו כלבה עזובה אני אסניף את פיסת הבד הזו ואנשום ואריח אותה. אותך. ואחפש עקבותיך  בכל רכב לבן בגודל בינוני שנוסע  בכבישים שנמתחים שביני לבינך. ופיסת הבד שעטפה את שדייך (הו אלהים השדיים האלה)  תתבלה ותתפורר כמו האהבה שלנו  ששרפה הכל לאפר. 

ואולי אני אהיה פניקס. מצולקת ומדממת, 

אבל פניקס. 

אני כבר כל כך נפרדת ממך

כבר כמה חודשים שאני

בוראת

חותכת

עולם מתוך עולם.

מאוד נפרדת

עד כדי

שהיום בפעם השלישית שגמרתי

זה היה אל מול

תמונות ישנות שלך בפייסבוק. 

תמונות מהעידן שטרם אני. תמונות מחייכות

חיוך מלא. 

הפעם השניה אגב היתה תוך כדי

לדמיין אותך יושבת לי על הפנים. 

(מעטות הפעמים שאני חושבת: מזל שאת לא קוראת פה. הערב זו אחת מהן. לא היית מצליחה להכיל את מה שהיא אני.)

אני כל כך נפרדת ממך 

שלראשונה לבשתי חזיה שלך היום.

זו שהיתה תלויה אצלי בחדר, עם הריח שלך. 

זה לא מחמיא לי וגם לא ממש נוח. 

זה מועך את החזה 

עושה אותו מין שטוח כזה

ואני כל כך נפרדת ממך

שאני יודעת בדיוק איך זה נראה עליך

את התנועות המדויקות כשאת לובשת,

ומורידה. 

ואת כל מה שזה עושה לי. 

ירח מטורף מאיר את הלילה

מונח בתוך שמיכת ענננים 

את הלילה שלי, את הלילה שלך. 

את לא פה

את לא קוראת אותי ולי 

וגם לא תקראי

מעולם לא קראת. 

ולא היית לידי ברגעים הכי קשים. 

אני זוחלת אל מפתן הדלת

הראש פועם. 

הכל כואב קדימה ואחורה ובחזרה 

ובסוף אנחנו לבד. 

בסוף זה לבד, את שומעת????

שיקרת לי. 

(אם הייתי מצרפת פה תמונה, זה היה של גופך הערום היפה מכל.)

(אני כבר חודשים נפרדת ממך. פורמת עוד קצת ועוד. לא יודעת, נראה לי שזה כואב פחות ככה לאט לאט. פיסה אחר פיסה. את אוהבת בביסים גדולים, אני יודעת. אני אוהבת את הלגימות הגדולות שלך.

אני כבר חודשים נפרדת. ממך. כמעט כבר לא באה. פחות מתגעגעת. אולי עוד מעט יהיה לי אומץ.)

כמה אני מתגעגעת.
עכשיו כבר מותר להגיד.
לא הראש, לא המיינד, לא הנפש. אלה ויתרו.
זה הגוף שמתגעגע.

כל נקבוביות העור נפערות בבת אחת אליך וככה קלופה מכל מחסה אני מתגעגעת הגוף חשוף ואיתו הלב טס במהירות האור ואין אוויר והכל בוער.
אין ראש אין נפש אין מיינד
יש גוף, בהמה, גועה געגועים.
מה מעל מה

מי יוצר את מי
הגוף הנפש.