בחיים המקצועיים שלי, אני "המבוגר האחראי". אני עוסק בטיפול. אנשים מפקידים בידיי את הנפש שלהם, את הצרות שלהם. אני זה שמקשיב, שמנתח, שמחזיק את המרחב. אני חייב להיות בשליטה, אמפתי, וחזק עבור אחרים.
אבל כשאני סוגר את דלת הקליניקה, אני קורס תחת כובד האחריות הזו.
הצורך שלי הוא לא ב"פורקן" רגיל. אני לא מחפש מישהי שתחבק אותי. אני מחפש את ההפך הגמור. אני מחפש אישה חזקה, קרה ומתוחכמת, שתדע לקחת את "המטפל הרגיש" ולהפוך אותו לאובייקט חסר מגדר, חסר כוח וחסר גבריות.
החיתול: לא לצורך, אלא להשפלה
בואו נשים את זה על השולחן: הפטיש שלי לחיתולים הוא לא עניין של "תינוקות" או של עשיית צרכים. זה הרבה יותר עמוק ומנטלי מזה.
עבורי, החיתול הוא כלי הנשק האולטימטיבי נגד הגבריות שלי.
הסירוס הסמלי: ברגע שאת סוגרת עליי חיתול – אפילו חיתול פשוט, "רגיל" מהסופר – את נועלת את איבר המין שלי. הוא הופך ללא רלוונטי. הוא. אני מפסיק להיות גבר מיני והופך ליצור א-מיני, מסורס ומושפל.
ההקטנה וההחפצה: גבר בוגר, אינטליגנטי, שלובש את הפריט הכי לא-גברי שיש. זה מגוחך. זה פתטי. וזה בדיוק מה שמשחרר אותי.
הרעש: הרשרוש. הצליל הפלסטי, ה"קראנץ'" הזה בכל צעד, בכל התכופפות. זו תזכורת קולית מתמדת, לי ולך, שאני לא "נורמלי". שאני מסומן. שאני שייך לך.
אני לא רוצה לשכב בלול כל היום. אני רוצה להיות מושפל תוך כדי החיים הרגילים
הפנטזיה שלי היא לשרת אותך. תחשבי על ערב שבו את מארחת חברים או קולגות. אני שם, לבוש בבגדים רגילים, מתפקד על תקן המארח המושלם, מגיש יין, מנהל שיחת חולין אינטליגנטית.
אבל מתחת למכנסיים, אני לובש חיתול פלסטיק לבן ופשוט שאת הכרחת אותי לשים.
בכל פעם שאני מתכופף להגיש לאורח שלך משהו, אני שומע את הרשרוש. הלב שלי דופק. האם הם שמעו? האם הם ראו את קו המותן הלבן מבצבץ?
רק את יודעת את האמת. את יושבת שם, מחייכת, ויודעת שהגבר הרהוט שמולך הוא בעצם יצור מסורס ומרשרש, שהגבריות שלו ארוזה בפלסטיק זול בפקודתך. המבט הקטן הזה שלך, שיודע הכל, הוא כל מה שאני צריך כדי להרגיש שאני מתפרק מבפנים.
אז מה אני מחפש?
אני מחפש שולטת מתוחכמת, קינקית במובן העמוק והאינטליגנטי של המילה.
לא מישהי שמחפשת אכזריות לשם אכזריות, אלא אישה שמתענגת על השליטה הפסיכולוגית, על שבירת המוסכמות, ועל היכולת לקחת את ה"מטפל" המכובד, ובהחלטה אחת שלה, להפוך אותו לאובייקט מרשרש, מסורס וצייתן.