בעברי חוויתי כל מיני אכזבות ודחיות, לכן היה קשה לי להתמסר,
זה לא שהיה קשה לי לסמוך על אנשים, פשוט הרגשתי צורך לוודא אותם כל הזמן, לקבל אישור שאני בסדר בעיניהם, הרגשתי מבולבל והנחתי הנחות מבלי שום בסיס, לא הערכתי את עצמי מספיק.
הבלבול הזה גרם לי לפקפק בעצמי, לשאול שאלות שעמוק בפנים אני יודע את התשובה אליהם אבל פחדתי לענות עליהם,
וכשכן היו מקרים שמישהי התחילה לגעת בבפנים שלי, לנסות לקלף שכבה קטנה, אני ישר התקפלתי ונכביתי, כי זה הרגיש לי יותר מדי, עמוק מדי, הכל הציף והייתי פשוט מתנתק כדי להגן על עצמי. כי אם אני לא נפתח - אני לא יכול להיפגע, בעצם... פחדתי מעצמי. מלקבל את עצמי.
היה בי חלק שרצה להתמסר. על אמת. חלק שרצה להרגיש ביטחון, להוריד את ההגנות, להפסיק לבדוק כל דבר פעמיים. להאמין. להיות בתוך חיבור.
אבל היה גם חלק אחר – זה ששומר, זה שחושש, זה שזוכר אכזבות קודמות, שעדיין מחזיק כאבים מפעם.
שני החלקים האלה עדיין קיימים.
אבל היום? אני כבר לא מפחד לפחד. אני לא מפחד מעצמי.
המלחמה גרמה לי להבין כמה אני שווה בעיניי, וכמה אני מסוגל להתמודד עם האתגרים האלה של החיים,
היא גם גרמה לי להבין כמה שאהבה וחיבוק עוטף זה משהו שחסר לי בחיים(לא חיבוק של אמא, כפרה עליה זאת חונקת אותי בחיבוקים שלה), לחזור לבית ריק אחרי סבב היה שובר אותי כל פעם מחדש.
לפני המלחמה רציתי רק לזיין ולהינות מבלי לדפוק חשבון, חשבתי רק על עצמי,
היום? אני מסתכל קדימה, משאיר את העבר - בעבר.
התמסרות של כלבה קטנה ושולטת אכזרית