פעם ראשונה בים

אני עדיין לא מבינה מה בדיוק קרה, ולמה.

אני לא יודעת אם אני התעוררתי, או שהוא זה שהעיר,

או שבכלל זה ניעור מעצמו.

זה משנה?

המהירות והעוצמה של זה הותירו אותי מסוחררת.

זאת הייתה קפיצת ראש מרהיבה.

מסתבר, בניגוד לעמדה המקובלת, שקפיצות ראש לא חייבות להסתיים בהתרסקות או בצלילה.

הן יכולות  גם להסתיים במשהו כמו ריחוף איטי ואחריו נחיתה רכה.

הכל בסדר.

הרגליים שוב על הקרקע.

אני זוכרת ערב אחד,

היינו בדרך חזרה מאיפשהו,

וזה כבר היה הסוף, או לפחות, הסוף כבר היה ידוע.

ובמעגל תנועה בפנייה שממנה מתחילה הירידה הביתה,

השיר הזה התחיל להתנגן,

והוא שר עם הפזמון.

ואני זוכרת שהסתכלתי עליו שר,

וחשבתי, שהשיר מתאים לנו כמעט בדיוק,

אבל בעצם לגמרי לא.

אני לא יודעת מה נזכרתי בזה פתאום.

אולי בגלל השיר.

https://www.youtube.com/watch?v=1iHhWh9FtsQ

חזק

גדול

פשוט

יפה

נדיב

עמוק

שמח

חם כאן.

והבריכה סגורה

והים רחוק

והאנשים מבודדים

והדרכים סגורות.

אין לאן לברוח מהחום, ולחום אין לאן לברוח.

הוא מתכנס אל תוך עצמו, מתבשל בתוך עצמו, גולש ועולה על גדותיו.

נמוג לרגע באגלי זיעה, באנחה שקטה בלילה.

ושוב מתמחש.

_{החצבים פורחים, נראו חסידות, התמרים מבשילים, והרוח של הערב כבר נושאת עמה קרירות מבטיחה של סתיו.}

* אין על ההודים

המקום שבו אני גרה הוא יפה להפליא.

לא יופי עוצר נשימה.

לא יופי מרהיב או נשגב

שהולם בך במראות ובצבעים עזים.

לא "ביריית תותח".

יופי פשוט.

שקט.

כמעט בנאלי.

כזה שמרגיע ומשקיט את הנפש.

שעושה "פו" על הפצעים.

במיוחד בסופו של יום, כשהשמש כבר לא לוהטת והאור רך.

ואז הכחול של השמיים והסגול של ההרים והירוק של השדות

מלטפים את העיניים וצובעים את המבט

בגוון העדין, המנחם של חמלה.

כזה יופי.

(גם האנשים שבקרבם אני חיה יפים ככה).

לזכרה של ח'

לחצות את השיטפון.

בלי לעמוד במקום ובלי לדחוף.

בלי לשקוע ובלי להיסחף.

כך.

אני מתעוררת.

אני מתרגשת, אני מתרחשת.

אני צומחת.

אני מרגישה את הפעימות.

את האיוושה, את התנועה.

אני ערה.

אני שוגה בדמיונות, שקועה בהזיות.

בונה מגדלים באויר.

הגיע זמן של נדודים.

אני עפה מכאן.

רחוק.

שתהיה שנה טובה ומבורכת.