פעם ראשונה בים

המקום שבו אני גרה הוא יפה להפליא.

לא יופי עוצר נשימה.

לא יופי מרהיב או נשגב

שהולם בך במראות ובצבעים עזים.

לא "ביריית תותח".

יופי פשוט.

שקט.

כמעט בנאלי.

כזה שמרגיע ומשקיט את הנפש.

שעושה "פו" על הפצעים.

במיוחד בסופו של יום, כשהשמש כבר לא לוהטת והאור רך.

ואז הכחול של השמיים והסגול של ההרים והירוק של השדות

מלטפים את העיניים וצובעים את המבט

בגוון העדין, המנחם של חמלה.

כזה יופי.

(גם האנשים שבקרבם אני חיה יפים ככה).

לזכרה של ח'